אלוהי הזיכרון

 

רק עכשיו, אחרי שהבנתי שכולם לא יודעים,  אפילו גדולי המוחות המאמינים כמו הרמב"ם או הרמח"ל או כל ה-ר' שבעולם, שהבנתי שכולם מחפשים וכולם מפחדים להסתיים וכולם כמוני בדיוק, שהבנתי שכל מה שיש בעולם קיים בחייו של כל אחד, כי החיים הם מהות אחת,  עכשיו אני מסוגלת סוף סוף להרגיש שלמה מעט באנושיותי. הבנתי שהפילוסופים והמאמינים כולם מחפשים עם פנס רך בחשכה, ולכל אחד מערכת היחסים שלו עם הלילה, והם לא יודעים, וגם ההמשגה בתנ"ך , המיתולוגיה היהודית, זה כל מה שהיא – מיתולוגיה, והם יודעים שזה כך וזה בסדר כי לעולם לא נוכל יותר מזה אבל אפשר לדעת רק את מה שניתן לדעת,  אני רגועה יותר, ומרגישה שהכל בסדר.   כמה חזק להרגיש אהבה ללא נמען, אהבה אמיתית לא זיוף שכלתני או משהו שכתוב על דף, משהו חושני ואורגני שאפשר למעוך אותו, כלומר לאהוב את הרקמה האנושית (רק לכמה רגעים), זה כל כך מפחיד כי זה אומר שמחד המחיצות של האני נמסות, וזה מאיים, כי החיים ראשיתם בקפסוליזציה והרי התא הוא גורם מגודר, ומאידך זה אומר שמהחיצות של האני נמסות, מה שפותח פתח לשנוי עמוק ואני הרי , השנוי הוא האלוהים היחידי שלי.  אוי, אני כל כך פוחדת למות, אני כלכך פוחדת מהסוף. והרי הגועל מהזקנה הוא רק הסוואה, המחשבה התופסת את סופה ומשליכה ממנה. אני כל כך פוחדת למות וזה בסדר, זה בסדר ואנושי ואני גאה על האנושיות שלי לשם שנויי, אני כבר לא עובדת את אלוהי הזיכרון, גם לא כופרת בו.  פשוט יצאתי מהאדמה אל האויר, העננים קלים בשמיים, והתחלתי בחיים.

 

אני מרבה להקשיב לאיימי וויינהאוס לאחרונה, במיוחד ל Back to black  (הסינגל מתוך האלבום). אני חושבת שזה מייצג  נפילה לסיטרא אחרא, לכוחות אפלים שמתשלטים על הנפש עד שמבקיעים אותה מהחיים. טוב זה דיבור מוגזם, אבל השיר נוגע וזה שורף, ולכן אני יודעת שהוא נוגע על בטוח.  הוא גם קצת נבואי, לאור המוות של איימי שנה שעברה.  אני שומעת את הקול שלה ויודעת שהיא אינה, וזה מוסיף לדראמה שגם ככה יש שם.  הקשבתי לו גם בבצוע של Glee.  חוץ מהעובדה ששנו את השורה השנייה, ל- he kept his lips wet במקום מה שבמקור, kept his dick wet,  הבצוע של סנטאנה מ-Glee, הוא מאוד אמריקאי ופופי, ואילו אצל איימי מרגישים שהיא מתנגשת, נפצעת ומתאחה וכל זה, מרגישים תנועה.  מרגישים שהיא מגרדת בצפורניים את הקיום של עצמה.  זה משהו שפשוט אי אפשר לחקות, לא בקאברים מהסוג שמייצרים ב glee. 

 

 

גלות וגלוי

 

 

– יש משהו?

– אולי אין כלום.

– אבל יש, הרגשתי את זה ולכן התחלתי ללמוד אצל הרב

– רגשות הם לא ערובה

– מה תפקידם?

– לעזור לנו להמשיך

– ומה זה אין? אני מרגישה שיש

– אולי . אף אחד לא הצליח לענות על השאלה

– איזו שאלה?

– היחידה ששווה לשאול

– להיות או לא להיות?

– זו איננה השאלה

– למה?

– זו שאלה שמכילה שגיאה. האמת שהחיים חולפים ואין בחירה, רק אשליה של בחירה. הנצח אדיש

– זה נכון. אם כך מה השאלה?

– אם יש משהו

– יש

– ואז אין

– אבל אהבה. מה זה היה? אני לא מוכנה לקבל

– אהבה היא מיתולוגיה. כמו הדתות.

– לא נכון. כלומר, גם אם ישנן מיתולוגיות, הן וודאי נבעו ממשהו. איזו על מיתולוגיה שהיא כבר הדבר האמיתי. לא יתכן שהכל זה מסכים

– זו טענה פילוסופית מוכרת, אם הכל מסביב זה מסכים או שיש משהו אותנטי

– מה זה אותנטי?

– אם תדעי מהי מיתולוגיה תדעי מהי אותנטיות

– אבל מיתולוגיה לא יכולה להיות אמיתית?

–  מיתולוגיה היא תחפושת

– תחפושת של מה?

– זה כבר מעבר לשפה

– ואהבה היא הדבר ?

– בתור מי שאהבה בצורה מוחלטת, מה דעתך?

– כשאוהבים מבינים שזו לא השאלה הנכונה. אהבה היא נצח, אך לא נצח אדיש

– מה זה הדבר?

– נדמה לי שאפשר להשיג אותו רק על דרך השלילה

– מהי השאלה ?

– זו לא שאלה בכלל, אלא אימה.

– מה מקורה?

– שאני לא אהיה מתישהו. לא אהיה. נדמה לי שאנשים יעשו הכל כדי להמנע מההשגה, בפשטות. וזה בדיוק מה שמונע ממני להלכד במיתולוגיה זמנית אחרת

– ומה הבנת?

– שאנשים לא יכולים ל להשיג את מותם.  הם כל פעם קוראים לכשל הזה בשם אחר, אבל הוא נשאר

– מה עם המדוכאים? אלה שמבקשים למות?

– אנשים כאלה אוהבים מאוד את החיים, אבל הם עומדים על האדישות והשרירותיות שטמונה בהם, ועל שטחיותם. 

– מה את מתכננת לעשות ?

– כנראה להתעטף היטב שלא אצטרך להרגיש את הצינה בוחשת בבשר

– ומה עם הבשר?

– אני חוגגת את הבשר.

– ואהבה?

– לא יכולה לשוב לזה

– אלא מה?

– חיים משותפים. חיים. סקס, קניות. ארבעה ימים הכל כלול באילת. אלה

– וזה רע?

– להיפך. אולי ניצלתי

– אבל מה את מרגישה?

– אני מרגישה שהמיתו אותי. וחזרתי 

– מוות קליני ?

– משהו כזה

– ואז…

– ראיתי את הנולד

– וחזרת

– חזרתי

– אשרייך

– אשריי

 

 

אלו הם חיי

 

אני יוצאת עם מישהו שנורא מתאים לי. יום לפני הדייט השני שלנו, הלכתי לשכב עם גבר בן 40. הופעתי כמעט משומקום ועשיתי אתו הכל. יום אחרי מחקתי את כל הסמסים כדי לא לזכור מה המספר.   הבחור שנורא מתאים לי, הוא בן 30 ויש לו תואר בפיסיקה. הוא מקסים וחיובי וכיף לי והוא יכול להיות בנזוג מעולה. טוב לנו מאוד יחד.

למדתי לשקר בצורה מושלמת לאנשים בחיי. אני משקרת לאנשים ,לחברים, למנחה שלי באונ.  אנשים לא שמים לבם לפרטים ברזולוציה שלי, וזה מאפשר  ערוץ אינפורמציה חשאיי.  

 

אהבה נכזבת לאלוהים

 

אני רוצה פחות להיות עבור אנשים אלא
יותר עבור תופעות, עצים רוח עננים קלים. אנשים הם הדבר הכי מפחיד שיש.  אולי בדידות היא מצב טבעי? בטבע יש
חוקים וזהו. אנשים אי אפשר לדעת,  אנשים
מפחידים מאוד.

 

אני לומדת
יהדות כשנתיים, ואני אגנוסטית. מה זה אומר?

אני לא יכולה להיות ממש דתייה כי אני
פשוט לא ממש דתייה. אם הייתי אז בהחלט הייתי. אני זוכרת שדברתי עם ליבה, אשתו של עמית, והיא
אמרה שבמצבים קשים האל האיר לה , והרגישה ממש נוכחות. כאילו הוא הדליק
לה את האור.  לי לא נדלק האור
במצבים קשים, מה אני יכולה לעשות?

הרב מדגיש כל הזמן
שיש רק את העולם ואת הטבע, אי אפשר לחפש התגלויות כי אין. מבחינת היהדות
ההתגלות הייתה רק בהר סיני או מול הנביאים כשהנבואה הייתה שורה בארץ.  אבל כשאני מסתכלת על זה, זה נראה כמו מיתולוגיה מאוד מאוד מהודקת שאנשים יצרו ומספרים כדי לגלגל את המין
האנושי הלאה.  ואולי יש שם תחכום ועומק
וגאונות, אבל אולי זהו?   מה
מוסרי כל כך בבריאה? אני לא רואה מוסריות, אני רואה יקום אדיש וחסר פניות, אני
רואה נצח אדיש. לא, לא נצח. אני רואה תנועה אדישה. אני מרגישה כיום קצת יותר ביטחון
בטבע, הטבע מעולם לא פגע בי כמו שבני אדם פגעו. הטבע לא מרושע כמו
בני האדם.  הטבע פשוט נמצא, הוא זז ופועל
והוא מה שהוא, בלי לרצות להיות משהו אחר. אני מקנאה בטבע לפעמים. אני כן מרגישה שיותר קל להבין את הטבע כי הוא מציית
לחוקים שאפשר ללמוד. 

פשוט לנוע כל הזמן בין הקסמות ממידת
התחכום והעומק השכלי והרוחני שיש ביהדות, לבין הבנה שזו כנראה מיתולוגיה מאוד מאוד
מותחכמת ומעניינת ומבריקה ותו לא.  אני
מנסה להלביש שם מיתולוגיה ולהכנס , ולא מצליחה. אני רוצה אולי אבל לא מצליחה.  אני חוששת שבלי אהבת אמת זה לא יילך. כשהוא שבר את לבי הבנתי שלא אוהב עוד לעולם. ארבע שנים עברו ואין זה אלא
מדבר. מצד שני אף אחד לא מבטיח לי שאילולא הייתי פוגשת אותו, הייתה לי אהבה.    לכל
כך הרבה אנשים בעולם אין, ולכל כך הרבה יש. אני גדלה ומבינה שאני בחבורת אנשי
האין.

אז מה, אחליף מיתולוגיה אחת באחרת?  נו מה זה לא הרעיון בדת?  כן אבל אני מאמינה שיש מעבר למה שנראה. כן, זה כן. אני אגנוסטית. אבל באשר לדת עצמה, מעמד הר סיני, אין לי דיעה לכאן או לכאן. בפשטות אינני יודעת. אני נוטה להאמין שהמטאפיזי לא נוגע באנושי בצורה שהיהדות תארה.  אני רוצה להאמין, כי קשה לי ההתנשאות של העם היהודי.   אני חושבת שאצל אנשים דתיים יש נקודה עיוורת כמו אצל אוהבים.  המאמינים מאוהבים אהבה נכזבת באלוהים. הם מדברים אליו כל יום, והוא לעולם לא עונה. יש רק שמועות, שפעם, אולי. אבל הוא לא עונה להם, כבר אלפי שנים לא עונה והם ממשיכים. הו הכל גדול עליי. החיים האלה.  הסקס, הבשר, הכל גדול עליי. ואני כנראה לא שפויה, למרבה הצער.

 

מה המצב

00:08  , מוצאי שבת

 

"היי, אז מה המצב?"

 

מה המצב ?  קצת אחרי חצות, מוצאי שבת. בדיוק חזרתי מירושלים, ואני בחולצה וחצאית.  ד, הבחור המקסים שלי סמס ואנחנו מנהלים שיח לילי, ואני מתכוננת לשינה, כותבת בחיוך.  בתחתונים ורודים וגופיה אדומה, בוהה בראי הרחב  ומסמסת ל-ר', גבר בן 45 ושואלת אותו מה המצב. כי זה באמת לא מעניין אותי כלום עכשיו, ואני מוציאה מיץ אשכוליות ושמה נעלי עקב, למקרה שיענה ואהיה בדרכי על המונית לאיזור הצפון הישן של תל אביב. כי זה המצב:  הגברים המקסימים שאני רוצה להיות אתם במערכת יחסים, ומתאימים בדיוק בגיל ובתואר ובכלל, הם לא בדיוק קבוצת הגברים שאני רוצה להזדיין אתם. כלומר כן, חלק מהזמן. לא כולו.  הפורנוגרפיה צריכה להשאר בחוץ, לגברים מסוג מסויים, אותם לא אראה אחרי כן אולי כמה חודשים. אני כל כך רוצה לומר שיש אצלי איזו בושה, אבל אין כלום.  ולמה את לומדת את מורה נבוכים ושומנה פרקים לרמב"ם ומעל שנתיים יהדות ומשנה וכו? הרי זה לא רק להשכלה כללית …  לא אין לזה קשר לעובדה הפשוטה והחותכת, שאני הולכת לאן שהבשר, כן, וכל הלילה חלמתי שאחד הגברים האלה, מהסוג שנמצאים בפנטזייה שלי,  בד"כ בני 39+,  עושה לי את אותם הדברים שכל כך כל כך לא יכולתי כבר לשאת אז סמסתי ל-ר' והמתנתי. בינתיים מושכת את השפתיים באודם, ואת הריסים במסקרה, מרימה גבוה את השיער הבלונדיני,  מביטה בצוואר שלי, קצת חונקת אותו להותיר סימן. ואז מפסיקה. הנה הוא סימס בחזרה.

 

 

לבטים

 

אני ו-ד' יוצאים בערך שבועיים.  הוא למד אתי בתואר הראשון בירושלים, ועכשיו עושה תואר שני.   עם א' ,כמו שכתבתי, יצאתי חודש וחצי.  נפרדנו לפני איזה…חודש. אבל הוא לפעמים עדיין מתקשר ואנחנו מדברים. ד' גדול ממני בערך בשנתיים, נמצא במקום מתקדם ובשל. הוא כל כך שמח, כל כך אופטימי, ואני בנאדם קצת מלאנכולי. אני משתדלת להיות שמחה יחד אתו, ואנרגטית, אבל בפנים זה מרגיש לפעמים זיוף. אני כן מרגישה כימיה עם ד', וזו אני שיזמתי שנצא  (פעם היה לנו דייט לפני כארבע שנים, אבל לא הייתי בתקופה שיכולתי מערכת יחסים), אז למה הזרות הזו ביננו?  שמח ואופטימי , הוא בחור מאוד מוכשר ואינטליגנטי, חובב ציור  ואפילו קרא את טולסטוי ואת סאלינג'ר…אני פשוט צריכה לתת לזה זמן. 

ההרגשה שלי בשנה האחרונה, עם כל בחור שאני מכירה ,  יש מן קיר של זרות שאני מתנגשת בו בנסיוני להתקרב. כאילו אני לא באמת יכולה להגיע ולהושיט יד, אלא נמצאת בתוך חומות בלתי חדירות, שקופות.  אני נורא רוצה שהחומות האלה יפלו ומישהו יצליח לגעת לי בלב.  אבל זה לא קל, בפרט שאני עדיין אוהבת את ההוא.  פעם בכמה זמן אני חושבת ונזכרת בו ובוכה. לפעמים בוכה בלב ולפעמים בוכה ממש. אל תעשי מחייך אנדרטה, אני שבה ואומרת לעצמי.  הוא לא שווה את זה, אף אחד לא שווה את הדמעות שלי.

 

קשה להיות בזוג.  וזו עבודה ככל העבודות. אני מתכוונת לזוג כמערכת יציבה, לא כזו שמתפרקת אחרי חודש חודשיים. צריך לבנות הכל על אמון, לא לשקר, לא לבגוד, לא להעמיד פנים כשנוח להעמיד פנים. למצוא בתוכי את הדברים הטובים ולהחצין אותם.  זה קושי שמשותף לכל מי שהתנסה בזוגיות והיה שם באמת. ואני משתדלת מאוד להיות שם.   אני מנסה לא לשפוט את עצמי בחומרה רבה מדי,  רק בשנה האחרונה התנסיתי בזוגיות ממש, מאז גיל 21 בערך שנגמרו שני הקשרים הארוכים עם המיתולוגי ועם ס'.  יכול להיות שזה נשמט ממני מהר מדי, אבל אני יודעת שניסיתי כל שביכולתי, וזה בסדר.  גם הבחורים שאני מושכת אלי הרבה יותר טובים:  בטווח 27-32,  בד"כ עם רקע אקדמי בתחומים שלי, שמחפשים באמת קשר.  כשרוצים, אז הדברים מסתדרים בתאם לרצון השליט.   אבל לחיות עם הרצון, זו המשימה היותר קשה.  ואני חושבת שיש עוד בעיה, והיא בעיית הזהות שלי: אין לי זהות מוגדרת.  פעם אמרתי את זה ברומנטיות ועפעפתי בעיניי. כיום אני מבינה כמה זה מקשה עלי ליצור תקשורת עמוקה, כנה עם מישהו.  אני רוצה להיות כל פעם אדם אחר, אני סוג של שחקנית. אבל הבחור רוצה לדעת מי אני, וקשה לי מאוד לנסות להסביר.  ולפעמים כשהם מבינים, הם כבר לא רוצים להיות שם.  כי יש בי חלקים קשים מאוד להכלה, חלקים אפלים.  אפילו ביחס לאחרים.  ויש גם חלקים נפלאים ומזהירים, אבל זה עדיין מה שזה.  בעיקר צריך הרבה הרבה זמן יחד, כדי שנוכל להשתרג זה אל זו.  אני לא מאמינה בפלאים, ומה שבא בקלות, בקלות גם הולך.

 

 

 

 

אני נורא רוצה לקוות שיש ליהדות משהו להציע לי. משהו שאני צריכה ויש שם.  שנתיים אני לומדת אצל רב שהוא עילוי,  ואין כאן שאלה דתית אלא, לעת עתה, פילוסופית. או תיאולוגית. למרות שאלה מושגים שזרים ליהדות אבל אני פשוט מוכנה להאחז עכשיו.   במשנה, מסכת אבות, יש כל כך הרבה חוכמה.  אבל החוכמה שאני רואה שם היא אנושית, וזה נפלא ומעולה אבל לא פותר את שאלת הסבל.  במקביל אני לומדת בצורה יסודית את מורה נבוכים לרמב"ם. טפוס מעניין, עילוי חצוף בעל חוש הומור לא קטן.   מורה הנבוכים עוסק בפרשנות לנבואה, עבור אדם שהוא גם מאמין וגם נבוך מול מה שלא מצליח להשיג בשכל הישר. הרמב"ם מעוניין בהעמקת האמונה באמצעות השכל.  הכל נבון ויפה וגם מרגש אבל הסבל האנושי, אי אפשר לרצף אותו בתובנות שכליות.   למרות שאני מעוניינת בתובנות ואני מכבדת אותן ואני אגנוסטית, זה עדיין קשה לקום בבוקר. זה עדיין קשה לתחזק את הקשר החדש עם ד', שהוא פיסיקאי וחמוד וקורא טולסטוי ומצייר והכל צריך לעבוד. זה רק אני , אני פשוט הרוסה רגשית בגלל ההוא . אבל זה שקר, כי זה לא ההוא אלה החיים שהרסו.   אבל אם להיות כנה הדבר שבאמת מפריע לי זה שאת החלומות שלי לא הצלחתי להגשים ויותר ויותר נראה שלא אצליח.   ואני כועסת על השם, ששם חלומות כאלה בלבי כדי שייסרו אותי. חלום על אהבת אמת שנגוז מולי, ממש מול עיניי. חלום על עיסוק במשהו ספציפי שלא כל כך הסתדר, וחלום נוסף אחרון, שעוד לא נשבר ועליו אני שומרת ומגנה הכי הכי חזק.   אם לא היו לי כל מיני שאיפות גם לא היו אכזבות קשות.  אבל לשקר לעצמי ולומר שאין לי שאיפות זה סתם דבר ריק.  כי יש.

 

אני עוברת לכמיהה אחרת

 

 


 

אישה חיה בדפיקות לב מזורזות

28

לב

לב

לב

גבר רפוי כמו ערפל

אישה בקצב אחר

בדמדומים של ערב שבת, 

השתאות לצפור חדשה על אדן

התאמצות לעיניים קטנות

כמה

 כמה כמיהה

אני עוברת , סולם

גבר מטפס אל ראי

אישה מתאמצת

 לובן עין ערפל

וכמה אורבים וכמה

 כמיהה, אני עוברת

לכמיהה אחרת

 

 

    *

הרוח אוהבת

הגשם גם הוא אוהב

 הלב לעומת זאת

הוא

מפלצת

 

    *

 

איני יודעת כלום מלבד

עיפות

החום מעיף, ומישהו מתכרבל בי

מבקש חום ואני

סקרנית

אז איפה אני שואלת

איפה הוא שואל

הלילה כמובן

הלילה עובר

מובן שעובר

ומישהו מבקש ולי

אין

 

    *

 

בינתיים עלי הברוש נוטפים זעה

 ביניהם אני מזהה

צפור טרופה שחשבה שהיא

משהו אחר אני

רואה 

סקסופון שחושב שהוא ענף

אני רואה אנשים מוחאים כפים בשעה שהם

איני מורגלת בכל זה

בכל זאת אנסה

 אני מוכנה

 

    *

 

 איפה אתה

אתמול היתה התאבכות בונה

אחרי כן  התאבכות הורסת כזו

ש'

איפה אתה

ש'

שתבוא  אנשים שאני אוהבת בעצם

הם מתאבכים

איפה הם עכשיו