כל השבוע ה אחרון אני שומעת מזרחית ומתבאסת על עצמי.  עומר אדם זה לא בדיוק מזרחית, אני יותר בקטע של שרית חדד המוקדמת, ישי לוי, אייל גולן ,זהבה בן ושות'. לא חסר.  אני מרגישה שהם מדברים אלי ואל הלב שלי כשבאמת אני צריכה.  אני לא מוצאת בספרות מזור לעצב, בעיקר המון יומרה של אנשים שלא מבינים יותר מדי באנשים.  אין לי אנרגיות .  אני כל פעם מעורבת באיזה ספור עם איזה בחור ואז נסוגה. אין לי חשק, כאילו אבדתי את כל החשק לאהבה, לרומנטיקה.  זה באמת עצוב. אני זוכרת איך פעם ייחלתי שהלב שלי כבר יפסיק להחסיר פעימות בגלל בחורים, והנה שזה קרה, שכבר לא אכפת, האדישות הכי מצערת . שוב אני שומעת את "טיפת מזל" ותוהה על מר גורלי. העולם האכזר וכו. באמת עולם אכזר אין מה לומר.  גם זהבה בן, איזה גורל היה לה. לעומת שרית חדד השמחה האנרגטית שהצליחה מההתחלה.   יש לה שיר שאני באמת אוהבת, "תלך כפרה עלי", מהופעה. לא יודעת למה אבל זה אחד הדברים שמנחמים אותי ואני צוחקת ומצליחה להנצל.   

 

 

 

בניתי עלייך
עומר אדם


מילים: דורון מדלי

לחן: טאסוס פאנאגיס

 


תגידי מה חדש
הלב שלי חלש
איך אני הוזה
מן יופי שכזה

ואין בי שום חשש
אם את מלכודת דבש
לא אכפת לי כבר
לטבוע בנהר

ואת עוברת ברחוב עם שמלה
ומסביבך כבר כל העיר המולה
נכון לא כל מה שנוצץ הוא זהב
אבל נראה לי שאני מאוהב

רק אל תשברי לי ת'לב
כי בניתי עלייך, בניתי עלייך
לפני שפגשתי אותך
כבר חלמתי עלייך, חלמתי עלייך

תגידי כמה זמן
אבא שלך גנן
איך אני הוזה
מן פרח שכזה

הולך על חבל דק
הלב שלי נסדק
לא אכפת לי כבר
לקפוץ מראש ההר

ובלילות של יפו יש מסיבה
ואת רוקדת במרכז הרחבה
נכון לא כל מה שנוצץ הוא זהב
אבל נראה לי שאני מאוהב

רק אל תשברי לי ת'לב
כי בניתי עלייך, בניתי עלייך
לפני שפגשתי אותך
כבר חלמתי עלייך, חלמתי עלייך

רק אל תרסקי לי ת'לב
כי בניתי עלייך, בניתי עלייך
לפני שפגשתי אותך
כבר חלמתי עלייך, חלמתי עלייך

 

 

 

 

   



חלומות שבורים

 

 

אני מרגישה עצובה .  אני לא מספיק נהנית בלימודים, כלומר זה מעניין וזה דברים חשובים שמשתמשים בהם אח"כ בתחומים שחשובים לאנושות, אבל אני מרגישה רצון עמוק להימצא בתחום של אמנות או בידור . וברור לי שאין לי מבנה אישיות לתחומים האלה ולכן התסכול. אני גם מרגישה שלא ממש נהנית לכתוב, רק להמציא רעיונות וכו אבל לא לכתוב בספורים ממש. זה נשמע דבילי אבל אם יכולתי למצוא כותב שעף על המילים ויכול לכתוב לי לפי הרעיונות שלי, ואז אני אערוך ואשתמש בזה – זה היה מעולה. אני מאוכזבת מעצמי נורא שלא מתקדמת.

 החלום שלי היה לכתוב מילים לזמר מזרחי. כן זה נשמע תלוש, אבל זה היה החלום . משם התדרדרתי לכתוב פרוזה. אין שום אפשרות להכנס לנישה הזו,  שניים שלושה תמלילנים כותבים לכל הזמרים המזרחיים.  אין שום מצב.  כתבתי איזה עשרים שירים , אבל אין לי שום דרך לשלוח אותם כי אי לא מכירה אף אחד בתחום.   זה כל כך חבל וזה תמיד היה החלום שלי. 

 

טיפוס

 

הבעיה העקרונית היא שמרגע שטפסת, עלית
לאיזשהן פסגות – השתנית. אתה זוכר את הפסגות, מרחפות בקלות ורודה-אפורה, אתה זוכר את עצמך מטפס.  מביט מלמעלה (ולו לרגעים), ידעת בדיוק מה הרגשת. ואתה יודע שלא תוכל
לשכוח את התחושה  לעולם, כל עוד אתה
חיי. לא יכול לוותר על התקווה להעפיל
שוב.  ואתה יודע שנתת הכל, שלמת בדם.  ואתה יודע שלא תוכל לאהוב כך לעולם כי המיתולוגיה של
האהבה, הכישוף שלה, על הפסגה הכישוף סר – משהו אחר נגלה. ואתה מבין שיש משהו גדול
יותר, ולא יכול לשקר.  ואתה קולט שאהבה
היא השאלה אבל לא התשובה.  וישנה אינסופיות לכל עבר, ואתה חולם את זה ומדבר
את זה ומפזר את זה ועדיין לא שם.  ואתה
יודע אבל שוכח לחילופין.   ואתה יודע שפסגה
הפוכה היא תהום.   ואתה מבין, כל מה שיש
בעולם מצוי בחייו של כל אחד ואחד, כי החיים הם מהות אחת.  ואתה שוכח ונזכר. וכך לתמיד.