מישל וולבק הוא סופר שמייצר מרחק, כאמצעי לייצר קרבה. ככזה, הוא נקרא כסופר דיאלקטי. אין הרבה סופרים כאלה. הקריאה מתחלקת לשניים: החלק הראשון יוצר שנאה
ורתיעה עזים נגדו (המספר), והחלק השני יוצר חמלה. אבל לא חמלה אל המספר, אלא חמלה
עצמית. ובסופו של דבר, החמלה היא הגיבורה
האמיתית של הרומאן הוולבקי.
אך זה לא האמצעי הדיאלקטי היחיד שמגלה הקריאה; מתוך נסיגה לקו חשיבה קלאסי
(וכאן אני לא מקבלת את הניסיון להציג את וולבק כ-אנטי ניטשאני), הוא פורש בפנינו
בבוטות, את אזלתה של הטכנולוגיה, האינטרנט, הסלולארי, הטלוויזיה בלוויין, לאחד את
אותם שבעה מיליארד אנשים- נוירונים, למוח מרגיש וחושב אחד. ואם קצרה ידה של הטכנולוגיה לאחד את בני האדם, להציע נחמה, מי יכול לעשות זאת? המהלך מתחיל ב"חלקיקים
האלמנטרים", ממשיך ב"פלטפורמה" וב"אפשרות של אי", ולבסוף
מבשיל ב"מפה והטריטוריה". זהו לא מהלך ליניארי, שכן , כפי שציינתי,
וולבק הוא סופר דיאלקטי. זהו מהלך רצוף מהמורות אך המסר שלו פשוט: מסורת דתית (מחייבת) היא אמצעי ליישב התפתחות מדעית,
תרבותית ואתית,
ולהבטיח התקדמות הוגנת של שלושתן. וזאת,
שכן וולבק הוא הוגה מאמין. ההסתכלות שלו על תופעות, נקראת כחידוש רק על הרקע ממנו
כביכול יצא: דובר ליברלי חילוני צרפתי, בן לחברה ומעמד אתיאיסטים , חופשיים ,
שהשילו מעל עצמם את מוסרות השמרנות .במילים פשוטות, וולבק משתמש בשפת השמאל
הליברלי לכונן מתקפה מימין.
כמתכנת זוטר בחיי
היום יום אשר בילה את ערביו בחברת אינטלקטואלים שמאלניים, סביר שנלקח
כמובן מאליו כמשתתף בתפיסות הליברליות שלהם. "החלקיקים האלמנטריים",
יצירתו המשמעותית הראשונה, מגלם בתוכו בהסוואה מחוכמת, את הסתירות והכשלים
של הליברליזם. ומכאן למעשה,של החילונות כולה. הוא איננו קונה את
הרעיון החומרני, של המערב הליברלי. והוא לא קונה את הרעיון של חופש כמתת
אוניברסלית תועלתנית. הוא מכונן התקפה על הליברליזם בשם המסורת, ועושה זאת בשפה
הליברלית. זהו מהלך דיאלקטי, שמתממש במבנה התמטי הנפלא של הספר: ספור האחים ברונו
ומישל, נהנתן ורציונליסט – שתי התימות של הגבר המערבי במאה ה -20.
הטכנולוגיה,אומר לנו וולבק, מהנדס
תעשייה בהכשרתו, היא אמצעי לו המערב ממהר להשתעבד. התרבות לא ממלאת עוד מקום
בהשכלתם של 'האנשים המשכילים', הממהרים לנהל, לעסוק בכספים או בייזמות
טכנולוגית. האדם המערבי חדל לייצר, הייצור
עבר לארצות העולם השלישי. האדם המערבי עסוק במשחק עם מספרים ואופציות על ייצור. הוא עובד שעות על מנת להשיג את
הקידום הנחשק בעבודה,
לרכוש עוד מוצרים וגרסאות חדשות של מוצרים על מנת לא להישאר מאחור, בתחרות
שאין לה כמעט שחר באף תקופה היסטורית אחרת. מסביבו העולם מתפוצץ מאנשים, לכולם יש חיבור לרשת ולכולם אותו חלום.
אז במה מיוחד כל כך וולבק? הוא כיום הסופר היחידי המתחקה אחר
המהפכות התרבותיות שחוללה הטכנולוגיה – התפשטות הפורנוגרפיה והפיכתה לצורת הבידור
הנצרכת ביותר, מלבד שדורי ספורט דוגמת המונדיאל והאולימפיאדה, ההגירה המאסיבית למערב תוך התמרת המאזן
הדמוגרפי , מתוך מבט ביקורתי כן, ולא
משתאה. כי הבעיה האמיתית היא העדר אומץ במקומות הנכונים – הסופר בן זמננו לא אמיץ דיו. ממה נובע הפחד? הפחד הוא אמצעי להתמודד עם השטף האדיר של
גרויים הגדלים בקצב אקספוננציאלי, רובם הגדול גרויים מיניים ששכנו אלפי שנים
במקומות סגורים או במחשכים, וכיום מקבלים בטוי פשוט, ויזואולי, נגיש
יותר מהפיצוציה הקרובה. ולמי יש את האומץ להביט נכוחה באוקיאנוס הדיגיטלי שוטף
את העולם מזה שני עשורים? שכן התופעה
התרבותית המשמעותית ביותר שהביא האינטרנט היא נגישותה של
הפורנוגרפיה. הפיכתה לבטוי המדיה נצפה, המכריע והעקרי.
לוולבק כושר הפשטה להתמודד עם מצב ה'אהבה' בעידן הפוסט מודרני האינטרנטי
ולתהות באמת מהי כיום רומנטיקה. ולמי למעשה יש אומץ להתמודד עם תוצאות המהפכה הפמיניסטית
ומה שהסבה ל'מבנה הבסיסי ביותר של החומר', מוסד הנישואין?
מי יכול לאתגר באמת את הקורא שלו עד כדי שיתעב אותו (המספר) באופן מוחלט
ויאשים אותו ברעות החולות אותן הוא מגיש מולו בתסיסה עכורה? למי יש אומץ? כדי להיות כותב אמיץ, צריך להרגיש
בעצמותיך נגד מה אתה יוצא. וולבק, כדיאלקטיקן, מקפיד לנוע בין כמה דעות מנוגדות ולכן
קשה מאוד עד בלתי אפשרי למקם אותו. בדיוק לכן הוא סופר חשוב.
בשורה התחתונה, אמצעי התקשורת, המרכזיים
והלא מרכזיים, מעצבים את ההמון , אשר הפנאי שלו מצטמצם כמו עוגה המתחלקת בין עוד אורחים לא קרואים, כך שלא מצליח , מפאת קוצר זמן ושטף אינפורמציה
הולך וניתך של עובדות כאוטיות, לעצור לחשוב – לחשוב באמת. על כל אלה בדיוק עובר וולבק במרקר הרעיל-זוהר שלו, לא כאנליטיקן דווקא, אלא
מתוך הד נבואי קשה מנשוא שניתז ממנו אל דפי הספרות, וסופו של דבר – אל ההיסטוריה.
חוויות חשקניות 