כמה הערות על התרבות הדיגיטלית

 

ניסיון לשים אצבע על כמה תופעות הרות גורל שמעצבות את התרבות. במוסיקה
הפופולרית, כדאי לשים לב לתופעה הבאה: מוסיקה נמצאת בכל
מקום, אבל באופן
סמוי, נרמזת רק באוזניות הפלסטיק המשתלשלות מאוזני
האנשים.

המהפכה
הדיגיטלית, שאחראית למעשה לתופעות שנסקרו ב"ווניטי פייר" החלה כמה עשורים
לפני כן, בכוונות מעניינות שעמדו מאחוריהן כמה מהמוחות הטכניים המבריקים. הם
היו אמורים להמציא אמצעי בטוי טובים יותר עבור אנשים. לא רק
בסרטים ובמוסיקה
אלא גם עולמות וירטואליים במשחקי מחשב וכו. המעבר של מוסיקה
לאחסון דיגטלי (באותו פורמט שמשתמשים בו עד היום, קבצי MIDI שהופיעו בתחילת שנות השמונים)
הומצא במקור עבור משחקי מחשב. התקוות של המתכננים
עבור התרבות המודרנית היו עצומות.

האנומליה
במוסיקה פופולרית היא תוצאה של דכוי ההקשר,
לטובת חיבור קל לקולקטיב גלובלי. המוסיקה
הנכתבת כיום היא זו שאפשר לתלוש, לקחת חלקים ממנה
ולהשתיל ביצירות
אחרות ללא בעיה. המוסיקה הפופולרית היא חסרת זהות
באופן מיוחד. לא רק שאי אפשר למקם אותה ממש בתקופה ספציפית,
גם אי אפשר באמת לשייך אותה לזהות ספציפית. האפקט
הזה לא מקרי. מוסיקה כיום מגיעה ממערכת של
ביטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב כמו מכות על קיר, כלומר היא מתבססת על דגימה
שמשוכפלת שוב ושוב (קצת כמו שתוכנת מחשב מתבססת על
לולאה), וזה גורם לתחושה מעט משונה, כאילו העולם
לא לגמרי חי כאשר מאזינים לו (דוגמא מעולה זו ליידי גאגא). אבל כאן עולה השאלה שסיימה את המאמר – למה? למה כל
זה קורה?

התפיסה מאחורי
מערכת אתרים כמו יוטיוב , שודדת את המוסיקאים ואנשים יצירתיים
אחרים, מיכולתם להשפיע על ההקשר בו הבטוי שלהם והיצירות שלהם, מתקבל. וכמובן, שודדת אותם הלכה
למעשה מהיכולת להרוויח כסף . אם וידאו שנעשה
ע"י סטודנט מושך אותו מס צופים כמו קולנוען מקצועי, למה לשלם לקולנוען? רק
האגרגרטורים הגדולים, המאחסנים העצומים ( גוגל שרכשה
לאחרונה את
יוטיוב, או פייסבוק שמנהלת מסע רכש אלים, וכמובן הטירן הגדול
ביותר, אפל) –
יכולים להרוויח מיצירה בימינו. מי ששולט באחסון (כלומר במאגרי
הענן) ובתעבורה – בסופו של דבר שולט גם
באנשים המעלים לענן את התכנים.

המטרה האמיתית
שעומדת מאחורי תהליך הדיגיטציה שעוברת המוסיקה (וכדאי להתמקד
בה מפני שהיא
עברה את התהליך הזה קודם, ואילו הספרות עוברת באיחור) היא
פשוטה: לקבל
הרבה מאוד תוכן חינמי בחוץ ,בעיקר תוכן שאפשר לערבב, לתלוש
ולשנות את
צורתו. כלומר לנתק מהקשר. אחת האשליות שלוו את תהליך
ירידת המוסיקה מהדיסקים ליוטיוב, הייתה שכך יתחזק הקשר בין
היוצר לצרכניו. וובכן, זה ממש לא נכון. המרחק רק התעצם. ולא
רק זה, אין למוסיקאי היום שום אפשרי,
אפילו קל בקלים, לשלוט על צד ההקשר של היצירה שלו. כל יצירה אפשר לתלוש,
להעתיק ולנתק במהירות, תוך מחיקת טביעות אצבע . וזוהי פעולה אנטי יצירתית, אלימה
כנגד יוצרים – כל יוצר (מוסיקאי או סופר) מנסה להתערב
בהקשר שבו
יצירתו מתקבלת – לטוב או לרע כמובן. לא
מתוך אגו או תחושת שליטה, אלא מבקשה פשוטה
וצנועה למשמעות.

אנשים מבקשים
להמשיך להוציא דיסקים או ספרים, ולא רק עותקים דיגיטלים, כי
אז יש סכוי
כלשהו שיצרכו את היצירה כולה כבעלת משמעות , לא פיסות נפרדות
ספוראדיות. גם
אם קליפים נצפים היו מליוני פעמים , יותר מכל יצירות באך
אי פעם, זו
עדיין עוד פיסה זהה לאלפי פיסות אחרות של מוסיקה שנצפות גם
הן מליוני פעמים
, נשדדות מהקשר וממוטיבציית היוצר המקורית. הגידול
הנומרי של צריכת
המוסיקה ברשת , לא נמצא בקורלציה עם עומק יצירתי, השפעה
ומעל לכל הקשר
ועומק בטוי. וזו הטראגיות האמיתית של התרבות כרגע.

מה התנאי הראשון ליצירת חיים? Encapsulation, ממברנה דקה. וזה בדיוק הדבר הראשון שמותקף
או כמעט נכחד במבנה הנוכחי של התרבות הדיגיטלית – היכולת
ליצור Encapsulation. הרעיון מאחורי "שבעה מיליארד
נוירונים במוח מרגיש וחושב אחד" , לא מסתדר עם
הצורך הבסיסי, התנאי ההכרחי ליצירה ויצירתיות. המניעים התת קרקעיים הם ,
חמדנות כלכלית של תאגידים המעודדים את זה, לשדוד
ולשלוט ברווחי
העתק המעורבים בעניין.

דבר אחרון. פרדריק ג'יימסון התייחס ב"מפנה
התרבותי" לתופעה הזו כבר בסוף שנות השמונים ודיבר על הפסטיש
שתעבור התרבות בעוד עשור או שניים (כלומר
זמננו) – דברים
די מדהימים ומדוייקים מפרספקטיבה של היום.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s