הערה על הנפנוף

 

אינני חשה בנוח במדינה. בישראל אני נאלצת להיות מובנת עד הסוף, לדבר עברית, להסביר ולמקם את עצמי.  וזה מייסר, מעמת אותי עם חוסר היכולת לעשות את כל זה היטב, מה שאומר חוסר יכולת לזכות באהבה ובחיבה, בסלחנות ורוך.  כמויות האהבה והרוך שאני משתדלת לתת לא מזרזות את כמויות האהבה והרוך שאני מקבלת.  והפער הזה מייסר. אהבת החינם – המשפחתית בישראל היא אגרסיבית, לוחצת, ממתינה לתמורות (אבל מה?) בתמורה.

הזהות האהובה עליי היא תיירת, זו שעושה עמי חסד, שמדגישה את הצדדים הטובים, שמקלה. במדינה זרה הציפיות יונמכו לכדי נימוסים, לחיצות יד, חיוך, עמידה על קודים תרבותיים זרים לשנן. לא אצפה מזרים לאהוב אותי כפי שאני מצפה מבני עמי, שרואים אותי בלי מחיצות. ולכן, כשאכשל לא ארגיש עצמי נידחת, ולא ראוייה למה שלא הצלחתי להשיג.

בסופו של דבר, ואין זה משנה הבנזוג הפוטוגני,  התואר השני המתהווה, המשפחה , החברים שהצלחתי לתחזק, בסופו של דבר אמנה תמיד על המנוצחים.  אלה שעיניהן מחפשות באופק אחרי משהו זר, שייקח אותם אל מחוץ לזמן, שייקח רק שייקח מכאן,  אולי הפעם יצליחו היכן שנכשלו שוב ושוב לפניכן.  אולי הפעם תהיה הנפילה רכה מעט . 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s