void null

 

 

מתי זה היה שהתחלתי להיות בלתי מובנת? אני חושבת שזה קרה קצת לפני יומולדת
24, כשקבלתי את המתנה המיוחדת מכלן: הידיעה. ואז גם
התחלתי לאבד את זה, את האחיזה בידיעות שלי כמשהו שניתן לסמוך
עליו. 
שמחת החיים הלכה מייד אחרי,  גם הנעורים. וזה כמובן לא
עניין של גיל, הנעורים, אלא מצב; מצב הנעורים שלי נקטע בצורה
אלימה, במאורע
שכלל בית קפה ואולי שעה וחצי של שיחה תמהונית עם בנאדם אחר, בעצמו תמהוני, במצב
תמהוני בחייו.  האדם האחר לא כל
כך משנה, וזה
בניגוד למה שחשבתי ושחקתי שוב ושוב בארבע השנים שעברו. המפגש, וזה אירוני ,  התקיים באחד לאפריל. אירוניה דקה כמו פיל.   אז
אמרנו שאז אבדתי את זה, המראתי למקום לא נודע, שקופה, אף אחד
לא יכל לראות אותי עפה, אבל כמעט מייד כבר לא הייתי .  אני חושבת שאחד
הדרכים להגדיר טירוף, זה מצב בו אדם נמצא במרחק מעצמו, במרחק שלעולם
לא יצליח לסגור, מכאן ועכשיו יימצא במרחק.  הרגע
בו אדם עומד
במדוייק על מצבו, זו הנקודה שהכל נגמר. והכל מתחיל.  טוב זה כבר נשמע כמו
פתיחה לספור אימה, יש כאן באמת הרבה
ממנה. מהי אימה?

 אני אוהבת מאוד את החיים אבל בו בזמן עומדת על השטחיות שטמונה בהם, ועל
האדישות והשרירותיות.  כל אימה כרוכה בהתמודדות עם ידיעת
המוות שלנו. לפעמים זה מכה כמו כדורגל בעורף, אני לא אהיה יותר, ולפעמים
זה רחוק.  מותם של אחרים לא נוגע למותי, כי אני הרי נצחית.  אבל מה זה
נצח? הנצח אדיש.  ואנחנו זמניים, לכן אנחנו
לא אדישים. אדם זה הדבר הכי לא אדיש ביקום. כולו מוח ועצבים, תלונות ותענוגות. 
בגלל שאני לא אדישה, הבנתי שאני לא נצחית.  זמנית.
הזמניות הזו מייסרת אותי, אבל היא גם הדרך היחידה לקיים
אהבה. אי אפשר
לאהוב מה שהוא לא זמני.  מה שלא חולף, או לפחות יש הרגשה שיחלוף, לא ניתן
להתאהב בו באמת. 

טוב,  אני רוצה לשוב ולהיות מובנת, אז אסכם את החלק המעשי ממה שלמדתי כך:
כל מה שיש בעולם, קיים בחייו של כל אדם ואדם,
כי החיים הם מהות אחת.  משפט מפחיד, כשמבינים אם משמעותו, אז כדאי לקרוא עם
אור קטן ברקע.  הוא אומר שפחות או יותר כל
הדברים  שהתבררו במהלך הדורות, נמצאים בתוכי. כל המחשבות והתחושות של כל האנשים
שהלכו על כדור הארץ, אני יכולה להוציא עצמאית.   זה כבר נשמע בעיקר מגעיל, כי
זה ממיס את מחיצות האני.  באיזה מצב נמסות מחיצות
האני ביני לבין אדם אחר?  באהבה.  ומה עוד קורה באהבה?  נוצר צורך, 
ואתו הקפדה על
הצורך, על הזדקקות.  כדי להיות מסוגלת להכנס אל הפנימיות של הזולת, כמו יד שמחליקה
אל כפפה,  אני צריכה להמיס את המחיצות ביני לבינו, אני צריכה לאהוב.  
אבל מי רוצה לאהוב כל כך הרבה?  ואם נשאל אחרת,
בהתחשב בהשגה כי מה שלא חולף לא ניתן לאהוב, מי רוצה כל כך הרבה אובדן? 

 

 

                                                                     
**                                                                       

דמיינו לכם שאתם נכנסים לסלון, הוזמנתם לארוחה ואתם יושבים על אחת הספות,
מכינים עצמכם לסמול טוק.  התלבשתם יפה וכוס היין כבר ביד, מוכנה
להמזג אל הפה הפתוח. מוזיקה קלה שפעם שמעתם, מתנגנת  ברקע ברפיון.
 ואז משהו לא צפוי קורה;  לא צפוי במונחים שעוד אין לכם,
לא חלק מהשפה, ולכן אתם מקדמים אותו בשתיקה .   מאחר והמשהו הזה שתוק, אני
לא יכולה לכתוב אותו. אני יכולה לצרף בטויים
חסרי משמעות כמו התגלות, חייזרים, או LSD , אבל זה לא יגרום לקורא להשיג
כלום.  אלא אם הוא התנסה באחד מאלה קודם. 
 התוצאה היא
שאתם צוללים אל תוך תהום. ובפעם הבאה שאתם מעזים לפקוח את עיניכם, אתם עדיין צוללים
אל תוך תהום, האימה עוטפת אתכם כמו חליפה, כמו עור שמחליף את העור שהיה
לכם.  האנשים שישבו על הספות בסלון, אלה שהחזיקו
כוסות יין , לא
נראים.  אתם נופלים לבד, נפילה ארוכה,  נפילה
מסממת.  נפילה שאת סופה מפחיד לשער.  אבל אתם מבינים שיהיה
לזה, מה שלא יהיה, סוף.  ברגע  זה, שאתם מבינים את הסוף במדוייק,
הוא מגיע.  כלומר תתנפצו לקרקעית.  ולכן,
תוך שאתם נופלים במהירות עצומה ,  אתם מתחילים להמציא.
לדבר לעצמכם;  לעולם לא תגיעו למטה.  בעצם, אתם
אומרים  בקול רם,  מעולם לא עזבתם את הסלון.
המוזיקה הרכה מגיעה פתאום לאוזניים, מקדמת את הרעיון.  יש לכם מושג כמה מאוחר?  כמה יין
נשפך לפה? 
שתיתם את עצמכם, יצאתם את גבולות ההכרה, אפילו תת
הכרה.  אין זמן, עוד מעט ייגמר הלילה, האורחים האחרים
עזבו.  אתם יושבים לבד בסלון, בחשכה, על
השולחן בקבוק ריק,  המוזיקה דוממת. בראי
עיניכם נוצצות
במבע של שיכורים. אולי במבע של מטורפים, שלא מצליחים לתפוס בעצמם, מה קרה
כאן?