פתיחה של נמנום

 

אני מפתחת נמנום שנמשך הרבה מעבר לשעות השינה הרגילות שלי.  התחלתי לקרוא את "תשעה ירחים לאמבר", של רוג'ר זילאזני, אחד מאמני המד"ב הבלתי נלאים, ואיכשהו עד עכשיו לא קראתי בכלל.  אני מנסה להבין מה באמת היחס שלי לסוגה. בשנה האחרונה קראתי את רוברטו בולניו (הספר 2666, ספר בן 900 עמודים שלא תורגם לעברית), את "יוביק" ואת "בלייד ראנר" שניהם של פיליפ ק דיק. וקראתי גם את "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו, שניתן להגדיר כסוג של פנטזיה ישראלידוסית.  ואני מאמינה בלב שלם שהז'אנר הזה, ובמיוחד המד"ב, יוביל את התפנית ביחסים העגומים של ספרות-העולם ששוררים כיום. אני מאמינה בז'אנר הזה מעל לכל האחרים, כי דווקא הוא פתוח לבטא את השעיטה העצומה , התרבותית, הכלכלית וכן הלאה שעוברת לא רק ישראל אלא העולם ככללותו (מערבי ולא מערבי).  

השאלה שצריכה להשאל היא, האם אני מעוניינת לקחת חלק בהתפתחות? האם אני באמת רוצה לכתוב מד"ב ולא רק לדבר על או לקרוא? פה אני כרגע לא מצליחה להכריע.  אפשר לומר כל מיני דברים יפים מהסוג שאני מספרת לעצמי, למשל שכרגע עדיף להשקיע בלימודים ובזוגיות שתוביל אותי בתקווה, לנישואים וכו.  אפשר לומר שזה כי אני עמוסה ומפני שחם ואין לי מזגן, או בגלל שהבנתי שהיהדות קודמת ומשמעותית יותר מהספרות.  וזה נכון כל אותן סיבות, אלא שהמניע האמיתי פשוט ועלוב יותר. אני פשוט אדם קנאי, ואמנות היא שדה בו ההיררכיה לא ברורה כמו בתחומים אחרים. אי אפשר באמת להבין למה אדם מצליח על פני חברו.  כשרונות יש הרבה, ולא על זה אני מדברת – לראות אם אדם מוכשר אפשר בתוך דקות. אבל למה אדם מסויים יצליח?  ומה ספקטרום ההצלחה ? את זה במקרים רבים, במיוחד כשמדובר בספרות ולא בבידור, קשה לגלות.  וכל נסיון לגלות רק גורם לעוד תסכול ועוד שיתוק. כשאני עוסקת בכתיבה בצורה רצינית, נחשפים החלקים הכי עכורים בנפש שלי.  בכללותם, יצר הקנאה המטורף, צרות העין,  התחרותיות, השנאה העזה לכל מי שנתפס כמאיים על מה שאני תופסת כ'שלי'.  כל אותם יצרים שאני משתדלת למתן או לפחות להחזיק תחת שליטה, מבעבעים כמו מתוך תבשיל של מכשפה. וזה נורא קשה. קשה לי להרגיש כל כך הרבה שנאה לאנשים, כל כך הרבה מרות נפש, כל כך הרבה תיעוב ואלימות שמבקשת כתובת והכתובת היחידה שאני מראה לה היא הדף. כשאני כותבת אני לא מלאה רק בהשראה והתעלות וזיקוק נפשי כסוף, אני מלאה בשנאה חולנית. ברצון לעוצמה על חשבון אחרים, בכמיהה למנוע את המשך קיומם בעולם בו קיימת גם אני.  וכל כך קשה המעבר הזה, כל כך קשה, שאני מעדיפה לעשות הכל כדי לא להמצא בו.  כשאני כותבת אני גם הופכת לפנאטית. אני מקשיבה לטקסט ולא מסוגלת להרפות , עד שהכל יישמע באזני פחות או יותר מושלם. שהדיאלוגים יהיו מדוייקים שהעלילה תהיה "נכונה",  שהתזמורת תנגן בדיוק איך שאני רוצה. פרוזה זו עבודה של תיזמור, של מנצח שהוא גם המלחין וגם המבצע. וזה תפקיד קשה. במיוחד עם כל הפנאטיות, וכל השנאה וכל השחור משחור שאופף אותי בעננה.  ולכן אני מחפשת שוב ושוב דרכים להמלט.   ובלב שלם, אני בטוחה שקריירה של סופרת לא נועדה לי.  שכן אינני רוצה להעביר את חיי בסבל.  אני מאמינה ברעיונות שלי, במיוחד במד"ב, בין היתר בגלל שזו סוגה שמזקקת את הכתיבה עם הרקע האקדמי ממנו באתי, אבל אני לא יכולה ביודעין לגזור עלי גורל של סבל. במיוחד לא בעידן בו הפרוזה הפכה מזמן כלי להנכחה, כמו בגד או אייפון, ומוותרת כמעט על אינדוקטיביות, על אמירה רחבה יותר על החברה (כוונתי לחברה המודרנית ולא הישראלית בלבד).  כדי לכתוב את המד"ב שאני רוצה,  אצטרך לעבוד כמו פועל פחם, שקיים סכוי שיאבד  במכרה, ולא יראה עוד אור שמש.   וכל זאת מה?

 

המסמר

 

אני חושבת שברגע שעמדתי על כך שהסתירה מצויה בעצמוּת החיים, כלומר עמדתי על כך ולא רק הנהנתי כשאמרו: תראי איך באהבה יש סתירה, תראי איך במלחמות בין לאומים יש סתירה וכו וכו,  אלא עמדתי על הסתירה בעצמי, קלטתי איך היא מתבטאת באספקטים היומיומיים של החיים – אפילו הרבה פחות דרמטיים מאהבה או מלחמה – ברגע זה השתחררתי מהצורך בדרמות חיצוניות.  כלומר ברגע זה הפכתי לאדם שמסוגל לקיים זוגיות תקינה, שמסוגל לתת מעצמו לזולת ולהנות מהזולת.  כלומר התחלתי להצליח לאהוב את עצמי ואת הזולת, להפסיק לנוע בין אימה לשיעמום, לפעמים מבלי להיות בטוחה איזה מהם גרוע יותר.  הכל התחיל ברגע ההוא, שתארתי.  ברגע שאין שום אפשרות לשפה לומר, כלומר אם נחשוב על עצמנו כדמויות בתוך תמונה התלויה על מסמר הקבוע בקיר, נותנים לאחת הדמויות לצאת מתוך התמונה ולהציץ על המסגרת, ועל המסמר, ומעט מעט ממה שיש מחוצה לו, זהו הרגע הכי משחרר ועצוב ומאושר של הדמות הזו.   אי אפשר לזייף את הרגע הזה מפני שהוא לא רק רצוני. הם גם רצוני, אבל לא רק.

 

עגיל

 

אני מרגישה כמו עגיל שזרקו לכיור, מסתובב במעגל ומנצנץ, עד שיפול בפתח הניקוז וייעלם. 

אני ו-ד' יוצאים חודשיים.  הקשר טוב, אולי אחד הקשרים הטובים שנהלתי בחיי.  הוא נאה ונבון, ומלבד תואר בפיסיקה גם צייר מוכשר ואוהב ספרים. יש לו גומות חן וריח טוב.  הוא אולי אחד האנשים הכי מקסימים, אופטימיים שהכרתי.  ולמרות כל זה אני לא מרגישה שלבי נפתח אליו. אני לא מרגישה שהוא קולט אותי ושהוא האדם שנכון. אני נמצאת אתו ועושה כל מה שצריך לעשות כדי שקשר יעבוד: אנחנו מבשלים יחד ונפגשים עם חברים שלי, ורוכבים על אופניים, ומצלמים וצוחקים ורואים סרטים ומטיילים על שפת הים. והכל כמו סרט של דיסני, רק האהבה איכשהו נעדרת. ואני מבינה שזה לא שמשהו לא בסדר בו או בי,  משהו פשוט לא בסדר.  כי אהבה זה לא דיסני. ואין לי ספק שבגיל שלנו, עוד כמה חודשים השאלות הגדולות יתחילו לצוץ, האם עוברים לגור?  האם הוא האיש שלי?   הוא אוהב שהכל גלוי וברור ומלא חיים,  ואני נמשכת אל הנסתר, אל המנוגד והנעדר. המון דומה ושונה. אבל בסופו של דבר , אחרי שהוא הולך או אחרי שאני לוקחת את הרכבת חזרה,  יורדות לי דמעות של תסכול על הלחיים, שוב אני מתגעגעת אל ההוא , שוב אני כמהה אל האקס הראשון,  שוב אני מרגישה שכבר לא יכולה לשאת את זה וצריכה להפרד. או אולי לחכות?  אז מחכה. אבל כמה אפשר? 

היו לי בשנה האחרונה בערך שלושה קשרים דומים.  כל פעם זה בחור בטווח הגיל שלי ( אולי שנתיים שלוש יותר),  ויצאתי אתם חודש חודשיים שלושה,  ואז לאט לאט חלחלה ההבנה שלא. והלב לא מצליח להתאהב. ואני מנסה הכל אבל למרות זאת הלב מסרב.  ואני לכודה , ומקנאה בהם שהם כן מרגישים או חיים. ואז לפתע יודעת שאני לא שם. נדמה לי, ואני אומרת את זה בסוג של זהירות, מתחושה מסויימת של היכרות עם עצמי,  שהגברים שאני נמשכת אליהם מבוגרים יותר.  אפילו, מרופטים.   גברים קצת חבוטים או נלעגים או חרוצי עבר. מן אנשים כאלה שארגיש ששרדו את החיים ועכשיו הם אתי.  הגברים הצעירים יותר, האופטימיים, החיוניים, פשוט לא עושים לי את זה.   אני אוהבת את התחושה שגבר הוא כמו מלך שהודח מכסאו. זקוק , חלש או פצוע ואני עומדת מולו ונחוצה לו.  אני אוהבת להרגיש שגבר חלש כל כך שהוא אפילו לא מסוגל לחזר, קצת אבוד אולי.  ישן, ובלוי, כמו נעל בית. משהו שפעם היה יפה ועצום אבל עכשיו כבר לא, משהו שהולך ומתנוול, ואתי יהיה שוב. שהוא עומד מול הגוף שלי ונפעם זקוק ונכנע. סדוק כמו ראי שאביט בו אראה המשך שלי; זוהרת, כמו עגיל שנזרק לכיור, מסתובב במעגל ומנצנץ, עד שייפול בפתח הניקוז וייעלם.