אני מפתחת נמנום שנמשך הרבה מעבר לשעות השינה הרגילות שלי. התחלתי לקרוא את "תשעה ירחים לאמבר", של רוג'ר זילאזני, אחד מאמני המד"ב הבלתי נלאים, ואיכשהו עד עכשיו לא קראתי בכלל. אני מנסה להבין מה באמת היחס שלי לסוגה. בשנה האחרונה קראתי את רוברטו בולניו (הספר 2666, ספר בן 900 עמודים שלא תורגם לעברית), את "יוביק" ואת "בלייד ראנר" שניהם של פיליפ ק דיק. וקראתי גם את "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו, שניתן להגדיר כסוג של פנטזיה ישראלידוסית. ואני מאמינה בלב שלם שהז'אנר הזה, ובמיוחד המד"ב, יוביל את התפנית ביחסים העגומים של ספרות-העולם ששוררים כיום. אני מאמינה בז'אנר הזה מעל לכל האחרים, כי דווקא הוא פתוח לבטא את השעיטה העצומה , התרבותית, הכלכלית וכן הלאה שעוברת לא רק ישראל אלא העולם ככללותו (מערבי ולא מערבי).
השאלה שצריכה להשאל היא, האם אני מעוניינת לקחת חלק בהתפתחות? האם אני באמת רוצה לכתוב מד"ב ולא רק לדבר על או לקרוא? פה אני כרגע לא מצליחה להכריע. אפשר לומר כל מיני דברים יפים מהסוג שאני מספרת לעצמי, למשל שכרגע עדיף להשקיע בלימודים ובזוגיות שתוביל אותי בתקווה, לנישואים וכו. אפשר לומר שזה כי אני עמוסה ומפני שחם ואין לי מזגן, או בגלל שהבנתי שהיהדות קודמת ומשמעותית יותר מהספרות. וזה נכון כל אותן סיבות, אלא שהמניע האמיתי פשוט ועלוב יותר. אני פשוט אדם קנאי, ואמנות היא שדה בו ההיררכיה לא ברורה כמו בתחומים אחרים. אי אפשר באמת להבין למה אדם מצליח על פני חברו. כשרונות יש הרבה, ולא על זה אני מדברת – לראות אם אדם מוכשר אפשר בתוך דקות. אבל למה אדם מסויים יצליח? ומה ספקטרום ההצלחה ? את זה במקרים רבים, במיוחד כשמדובר בספרות ולא בבידור, קשה לגלות. וכל נסיון לגלות רק גורם לעוד תסכול ועוד שיתוק. כשאני עוסקת בכתיבה בצורה רצינית, נחשפים החלקים הכי עכורים בנפש שלי. בכללותם, יצר הקנאה המטורף, צרות העין, התחרותיות, השנאה העזה לכל מי שנתפס כמאיים על מה שאני תופסת כ'שלי'. כל אותם יצרים שאני משתדלת למתן או לפחות להחזיק תחת שליטה, מבעבעים כמו מתוך תבשיל של מכשפה. וזה נורא קשה. קשה לי להרגיש כל כך הרבה שנאה לאנשים, כל כך הרבה מרות נפש, כל כך הרבה תיעוב ואלימות שמבקשת כתובת והכתובת היחידה שאני מראה לה היא הדף. כשאני כותבת אני לא מלאה רק בהשראה והתעלות וזיקוק נפשי כסוף, אני מלאה בשנאה חולנית. ברצון לעוצמה על חשבון אחרים, בכמיהה למנוע את המשך קיומם בעולם בו קיימת גם אני. וכל כך קשה המעבר הזה, כל כך קשה, שאני מעדיפה לעשות הכל כדי לא להמצא בו. כשאני כותבת אני גם הופכת לפנאטית. אני מקשיבה לטקסט ולא מסוגלת להרפות , עד שהכל יישמע באזני פחות או יותר מושלם. שהדיאלוגים יהיו מדוייקים שהעלילה תהיה "נכונה", שהתזמורת תנגן בדיוק איך שאני רוצה. פרוזה זו עבודה של תיזמור, של מנצח שהוא גם המלחין וגם המבצע. וזה תפקיד קשה. במיוחד עם כל הפנאטיות, וכל השנאה וכל השחור משחור שאופף אותי בעננה. ולכן אני מחפשת שוב ושוב דרכים להמלט. ובלב שלם, אני בטוחה שקריירה של סופרת לא נועדה לי. שכן אינני רוצה להעביר את חיי בסבל. אני מאמינה ברעיונות שלי, במיוחד במד"ב, בין היתר בגלל שזו סוגה שמזקקת את הכתיבה עם הרקע האקדמי ממנו באתי, אבל אני לא יכולה ביודעין לגזור עלי גורל של סבל. במיוחד לא בעידן בו הפרוזה הפכה מזמן כלי להנכחה, כמו בגד או אייפון, ומוותרת כמעט על אינדוקטיביות, על אמירה רחבה יותר על החברה (כוונתי לחברה המודרנית ולא הישראלית בלבד). כדי לכתוב את המד"ב שאני רוצה, אצטרך לעבוד כמו פועל פחם, שקיים סכוי שיאבד במכרה, ולא יראה עוד אור שמש. וכל זאת מה?
חוויות חשקניות 