המסמר

 

אני חושבת שברגע שעמדתי על כך שהסתירה מצויה בעצמוּת החיים, כלומר עמדתי על כך ולא רק הנהנתי כשאמרו: תראי איך באהבה יש סתירה, תראי איך במלחמות בין לאומים יש סתירה וכו וכו,  אלא עמדתי על הסתירה בעצמי, קלטתי איך היא מתבטאת באספקטים היומיומיים של החיים – אפילו הרבה פחות דרמטיים מאהבה או מלחמה – ברגע זה השתחררתי מהצורך בדרמות חיצוניות.  כלומר ברגע זה הפכתי לאדם שמסוגל לקיים זוגיות תקינה, שמסוגל לתת מעצמו לזולת ולהנות מהזולת.  כלומר התחלתי להצליח לאהוב את עצמי ואת הזולת, להפסיק לנוע בין אימה לשיעמום, לפעמים מבלי להיות בטוחה איזה מהם גרוע יותר.  הכל התחיל ברגע ההוא, שתארתי.  ברגע שאין שום אפשרות לשפה לומר, כלומר אם נחשוב על עצמנו כדמויות בתוך תמונה התלויה על מסמר הקבוע בקיר, נותנים לאחת הדמויות לצאת מתוך התמונה ולהציץ על המסגרת, ועל המסמר, ומעט מעט ממה שיש מחוצה לו, זהו הרגע הכי משחרר ועצוב ומאושר של הדמות הזו.   אי אפשר לזייף את הרגע הזה מפני שהוא לא רק רצוני. הם גם רצוני, אבל לא רק.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s