אני לומדת כשנתיים יהדות, מתוכן שנה ומשהו את הרמב"ם. את מורה נבוכים, היצירה הידועה ביותר שלו, המאוחרת, אני לומדת – אצל רב – כבר חצי שנה. אני חושבת שיש פער בין הדרך שלומדים את הרמב"ם באוניברסיטאות לדרך הלימוד בישיבה. והדרך הנכונה ללמוד אותו היא מסמכות דתית. צריך ללמוד אותו בסביבה כמה שיותר אותנטית לתכנים, כדי להבין אותם. אני לא אדם דתי , אלא אגנוסטית שמשאירה מקום צר לאמונה. לי יש בעיה (כפי שציינתי בפוסט הקודם) עם נושא מעורבות הבורא בעולם, מה שקרוי ההתגלות, פריצת המציאות הטבעית על ידי ישות שמעל לטבע. אני לא יכולה לקבל את הרעיון הזה, ומתקוממת נגדו.
אבל האמת שגם זה מינוח פשטני, ובעצם האל מעל למושגים שלנו, קיים או לא קיים. השפה בה מדברים על האל היא שפה אנושית וכשמתעמקים באמת ביהדות ובמשנה מבינים שהשיח הזה לא רלוונטי ולא בו העניין. המשנה לא מתעסקת כלל בנסיונות להוכיח מישהו על משהו. היא מתעסקת בתהליכים ארציים, קטנים, וזה מה שכל כך שאפתני ומרשים. הדת היא מפעל אנושי, תגובת האדם להנחת קיום האל והתגלותו. לכן אסור ולא נכון לזהות את אוסף האנשים הדתיים, גם הסמכויות הדתיות, עם הדת. כי בדת כלול גורם נוסף. הדת זו מערכת יחסים של האנושות עם הבורא השלה.
כל אדם צריך להקשיב לקול ההגיון של עצמו, לתחושות הפנימיות שלו לגבי נכון או לא נכון. הסמכות העליונה של האדם היא שכלו והאינטואיציה שלו. לימוד יכול רק לעזור, אבל לא לקחת את האדם לצעד הבא.
בנוגע לעניין המדע והדת. מעולם לא נתקלתי בהתנגשות בין שני מישורים אלה. אני לא חווה אותם כמתנגשים, כי מדען דתי עושה חשובים מתכנת תוכניות ונסויים בדיוק כמו מדען חילוני. יש הרבה מדענים חשובים דתיים , בעלי רגש דתי עמוק, כמו שיש מדענים אתאיסטים. אבל הזכרתי את הנושא כדי לומר משהו על הרמב"ם. באחד הפרקים הראשונים של מורה נבוכים הרמב"ם מתווכח עם זרם של מאמינים מוסלמים בני זמנו שטענו בתוקף כי העולם קדמון, כלומר העולם לא נברא, אלא היה מאז ומתמיד. בין הטיעונים של הרמב"ם הוא מציין כי הזמן והמרחב נבראו יחד. הוא אפילו לא אומר את זה כטיעון המרכזי אלא מציין את זה ככה, על הדרך. מי שמכיר יודע שהרעיון שהזמן והמרחב כרוכים זה בזה והתפיסה המודרנית במדע מתייחסת לעולם כארבעה ממדי (x,y,z,t) כאשר t מציין זמן . כלומר הרמב"ם הקדים בשמונה מאות שנה כמעט את אינשטיין. יש עוד דוגמאות אבל לא אכנס לזה כאן. מה זה אומר? לאדם אגנוסט כמוני, זה אומר שהאינטואיציה הדתית המונוטאיסטית, מופרכת ככל שתשמע, היא מחוללת אמיתות רצינית.
*
אתמול הסתכלתי בוויקיפדיה כדי ללמוד קצת מה זה אומר אגנוסטית. זו מן הגדרת אמצע שיש לה ארבעה
גוונים, אז אפשר לומר שאני נעה על שלושה מהם. בכל מקרה את נוכחות האמונה באל בחיי אי אפשר להכחיש, גם אם אני משתדלת לנתק את זה
מאיך שאני תופסת את הדת (היהדות), אחרי כל הדיבורים והחקירות, אני לומדת שנתיים
יהדות וזה חלק מסויים בחיי, ואני רוצה שזה ימשיך להיות. הגעתי למסקנות מעניינות מאוד:
– לאמא שלי יש בעיה
מסויימת באישיות של פסיחה על שני הסעיפים.
היא קולטת כאילו הכל אבל לא בוחרת. אני רוצה להמנע מזה, ללמוד מהטעויות שלה
ולהשתדל ליישם את המסקנות. למשל, בחרתי ביהדות כנוכחות קבועה בחיי, אז אני לא
אמשיך לנסות לבטל את הבחירה הזו כפי שעשיתי עד עכשיו. נכון, לשאול שאלות ולהטיל ספק זו הדרך היחידה
להתקדם. זו הדרך לחשוב. אבל היהדות היא לא נגד השכל, להיפך. רק הנחת האמונה באל
וליתר דיוק האמונה באל המתגלה או המתערב, היא שנוגדת את השכל במידה מסויימת. אבל
רוב הדת לא עוסקת בזה אלא בדברים אחרים. ובמילא אני משתדלת לעשות הפרדה מסויימת
בין שני החלקים האלה, אמונה ודת. בנוגע
ליהדות, זו פרקטיקה שמתפקעת מחוכמה, מאמיתות שפורצות מתוכה. ואני לא יכולה לבטל את
האמיתות האלה, בייחוד שהן משתלבות כל כך יפה עם הערכים הטבעיים שלי. אני בחרתי וזו בחירה שיש לעמוד מאחוריה. נכון
שאני אוהבת תמיד להטיל ספק בבחירות שלי ולנסות לבטל אותן, אולי מתוך רצון לשמור על
החירות, אבל יותר ויותר שאני גדלה אני מבינה שאם אדם לא יכול לבחור, אז הוא
באמת מחליש את החירות שלו. אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים, זו הדרך לא להתקדם.
להשאר במקום. ובסופו של דבר זה מצר את החירות יותר משומר עליה. כי חירות היא חירות לבחור, ואם אדם לא בוחר אז
הוא לא אדם חופשי בעצם. הוא נשלט על ידי הפחד שלו, שמא עשה בחירה שגויה. אני צריכה לכבד את האינטואיציה הפשוטה שלי, לתת
לה מקום להכריע. ובנימה אופטימית זו התחלתי לקרוא את "מסילת ישרים" של הרמח"ל (רבי חיים משה לוצאטו).
דיכאון זו תוצאה
של עצלות, במקרים רבים. לא תמיד אבל במקרים רבים . ובכלל, וזה משתלב למסקנה
הקודמת, צריך להשתמש במערכת הרגשית כמו בהגיון, כשמשהו בהגיון לדוגמא מהבהב 'נכון',
אז הולכים בכיוון. כשמהבהב 'לא נכון', עוצרים או פונים לכיוון ההפוך. בדומה לכך, רגש או האינטואיציה. אם היא מהבהבת נכון וטוב, צריך ללכת בכיוון. אם היא מהבהבת
לא נכון, צריך לעצור או ללכת לכיוון המנוגד. אם האינטואיציה מהבהבת גם נכון וגם לא
נכון, צריך לעצור ולתת לזה זמן, אולי אחרי כן לפנות לשכל ולנסות שוב. זו ההתנהלות הכי נכונה, מה גם שאצלי
האינטואיציה והרגישות מאוד גבוהות ואין סיבה לא להסתמך עליהן .
*
אמביציה וחתירה להצלחה כלל לא קשורים לתחשיבים לכמה הצלחה משיגים בפועל. זוהי גישה לחיים. למה הגישה הזו יותר נכונה מהשניה? כי היא
מרגישה יותר טוב, אינטואיטיבית ומחשבתית.
זו גישה שנמצאת בתנועה ולא סטאטית, שמאפשרת לאדם לפתוח דלתות אצל
עצמו ואצל אחרים. זו גם גישה שכרוכה בעשייה ולכן היא יכולה לפורר דכאון. הבעיה היא שברגע ששוברים אותה פתאום מתוך מערכת
המושגים של הגישה האחרת, הסטאטית והעצלה,
היא יכולה באמת להשבר. כמו שבחמישי
ושישי שברתי את תחושת האמונה בחדות עם אתאיזם פוזיטיביסטי. אני אוהבת לעשות את זה , להטיל ספק בהנחות
היסוד ולהראות שבעצם אפשר ללכת לכיוון ההפוך או לכל כיוון שהוא, אם רוצים. במילים
אחרות אני רוצה לשמור על החירות שלי כי אני חושבת שבחירה בכיוון מסויים או דרך
מחשבה ופעילות מסויימת (לרוב זה גם מה שיותר נוח לי כאדם) תצר את החירות. אם כן, נראה שמה שמניע אותי
בהרבה מאוד פעמים זו תחושה שמישהו או משהו משתלט על החירות שלי. אבל אולי אפשר לקעקע את התחושה הזו ולהבין שהיא
מקור לרע וסבל בחיי ולכן לא יכולה להיות נכונה.
בעצם פה למשל יש הנחה שנובעת קצת מהפיקסל אמונה, שהאל או המהות מאחורי הכל
לא תצור את החיים האלה כגיהנום צרוף, שהאינטואיציה והשכל שלנו לא ילכו במפורש נגדנו
ויביאו עלינו רע גמור. צריך להאמין בטוב,
ומתוך אבסורד, אמונה זו תביא אט אט את הטוב. הבסיס הוא חריצות, תנועה. וכן, מקום להטל ספק (אגנוסטיות) אבל גם לפיקסל אמונה. אני
צריכה לשמור על הבחירות שלי.
חוויות חשקניות 