מחשבות

 

אני מרבה לחשוב על הנחת ההתגלות,
המצוות, מתן תורה.  מצד אחד יש ביהדות אמיתות אדירות (במשנה, ממה שלמדתי וגם בלימוד התנ"ך
) ומרשימות מבחינת הכמות והריכוז שלהן. 

מצד שני, במערב, ובתקופה שאני חיה בה,
המאה ה-21,  זו תקופה בה אנשים מאמינים
ברובם באלוהים, אבל לא דתיים.  כלומר אין
פולחן דתי, זה לא חלק מההוויה. ולכן אני לא מרגישה שום קשר בין המצוות שאני כביכול
צריכה לקיים (למשל לשמור בשר וחלב בנפרד או שבת), לבין האמונה. אני לא מרגישה את הקשר
בין המערכת הדתית לבין האמונה באלוהים.   גם הסמכות של הרבנים, בהחלט אנשים מדהימים
ברובם (בניגוד לצורה בה הם מוצגים בתקשורת או בתודעה של אנשים בתל אביב
למשל), היא עניין שקשה לאדם המערבי לקבל. 
האדם המערבי חי בהוויה שאפשר לתמצת ב: חייה ותן לחיות.  אפשר להעביר ביקורת על ההוויה הזו, אבל היא
מייצגת את רוח התקופה יותר מכל.   האדם
הדתי מאמיין באמת קולקטיבית שנוגעת לכל האנשים. הוא מאמין שהמעשים שלו
והדעות שלו והתפילות שלו והיחס שלו לאלוהים, 
כל אלה משפיעים על חייהם של אנשים אחרים. 
ואלה שתי צורות הסתכלות מאוד מאוד רחוקות.

 

האדם המערבי המתון מוכן לקבל את האדם הדתי,  בבחינת חייה ותן לחיות. הוא מוכן לאפשר לו את
אמונותיו והפולחן שלו כל עוד זה לא מפריע לאורח חייו.   אבל האדם החילוני מוכן לזה מפני שפשוט לא אכפת
לו.  זה יכול לעניין אותו
במובן אנתרופולוגי, או סתם כקוריוז (איך אמר בחור חילוני אחד שדברתי אתו ?  אם הדתיים לא רוצים לנסוע בשבת
זכותם, פחות עומס בכבישים  בשבילי).   המרחק
בין החילוני לדתי הוא עצום.  יכול להיות
שהחילוני גם כן מאמין באלוהים , אבל הוא לא מקבל את הסמכות הרבנית  ולא רוצה לקיים מצוות.  ומכאן שהוא לא רוצה את הדתיים בסממני השלטון.    ישראל מצד שני לא בדיוק שייכת למערב. ולכן יש רצון במסורת ברוב הארץ, ולהוציא תל אביב ועוד כמה מובלעות, והיא רואה עצמה
מסורתית, שומרת על חלק מהמצוות ומכבדת באופן בסיסי את הרבנים.  היהדות היא דת קשה. דת
שחודרת מתחת לעור, כמה שהיא כביכול רחומה ומתחשבת. זו דת שמפוררת את הנחות היסוד
של אדם בצורה עדינה ומתוחכמת, לא כמו דתות אחרות שבאות ממקום של אמפטיה ורחמים
וקורטוב אלילות (נצרות), או של כניעות המכסה על עוצמה ואגרסיה (אסלאם). 
היהדות מגיעה ממקום דיאלקטי, אבל היא די אלימה בסופו של דבר.   הבעיה שלי עם אמונה, וזאת למרות שכיום אני
אגנוסטית עם פיקסל אמונה, זה שבצד האמונה מתעוררת גם הכפירה באמונה
הזו.  הרעיון נראה לא סביר.  רעיון קיום האל התיאורטי, אולי אפשר לקבל. הגיוני שיש משהו מעבר לנראה. אבל ההתגלות?  זה רעיון הזוי.   מצד שני, הרעיון האתאיסטי , אם לוקחים אותו
באמת כמו שהוא,  מביא למסקנה שהעולם הזה
הוא גיהינום. נזרקנו אליו בלי שנשאלנו, אנחנו חיים קשה, רוב מוחלט מבני האדם לא ישאירו חותם על רשמי ההסטוריה, ובמונחים קוסמיים, הם נולדו חיו
ומתו כמו שנמלה נולדת עובדת ומתה. אדם נולד, נאבק לחיות ולשרוד, נהנה עם
חבריו ומשפחתו , עם בני המין השני, וכעבור עשרות שנים מת.  מה בכך ? 
כלומר אם באמת ובתמים חושבים על הרעיון האתאיסטי, הוא יוצר דיכאון בנפש האדם.  אם האמת היחידה היא האמת המדעית, האובייקטיבית
הלא פרסונלית, אז העולם הזה הוא גיהנום ליצור מודע.   יצור מודע מאיזושהי סיבה, מרגיש את עובדת
מותו.  הוא גם יכול לעשות העברה בין המצב
שלו למצב של זולתו. אבנים לא יכולות לעשות הזדהות עם אבנים אחרות.  גם לחיות, להוציא אמא לגורים, לא אכפת אם
מול עיניהן נשחטת חיה בת מינן.  הן אולי
יברחו אבל זה לא אכפת להם. אולי אני טועה? 
נראה לי שהרגש היחיד בטבע הוא של אמא לצאצאים.  אולי אולי של אבא לצאצאיו במידה כלשהי.   ואחרי שהצאצאים גדלים, לאמא לא אכפת מהם.   חוקי המוסר שהאדם המציא, ובראשם מה שהתורה
עומדת עליו:  ואהבת לרעך כמוך, מה הם שווים
בכלל בעולם שהאמת היחידה המושלת בו היא האמת המדעית? האמת
האובייקטיבית?    הרעיון האתאיסטי נכון
יותר אינטואיטיבית בעולם שאין בו התערבות ישירה של האל, כלומר שאין בו
התגלות.  אבל בלי או עם התגלות, זה רעיון
שמביא לתחושה של ריקות, של אין. אם התודעה חושבת על גורל חייה יותר מדי, תוך הנחה
שאין כלום בשמיים אלא עוד שמיים, שהאמת היחידה היא האמת המדעית, האובייקטיבית,
אם התודעה ממשיכה עם הלך המחשבה הזה היא מגיעה למסקנה שהעולם הוא גיהנום.

או אז מגיעים אט אט לאמיתות של ניטשה. מגיעים להתפרצות אדירה של
אמיתות אובייקטיביות אבל לא מגיעים לאמת של ערבות וחמלה.  בלי אמת בעלת מקור פרסונלי, אין ערך לפרסונלי.  אם המהלך היחיד הוא מהאובייקטיבי אל הפרטי,
בסופו של דבר אין ערך לפרטי.  האובייקטיבי
יראה אותו כעוד אובייקט. אם לעומת זאת המהלך הוא מהפרטי לפרטי אז יש ערך – ואפשר בדרך לעבור באובייקטיבי.  הפרטי לא מתנגד לאובייקטיבי כמו שהאובייקטיבי
מתנגד לפרטי.   אדם אובייקטיבי יגיד
שתחושת הסובייקט שלי היא אולי עוד סוג של אשלייה. למעשה זו מגמה במחקר הפסיכוביולוגי: לפענח את מנגנון התודעה, ומכאן אל המנגנון המסב תחושת החירות באדם.  אלא שחירות היא תמיד תגובה פרסונלית לתנאים הנכפים מבחוץ, על ידי האימפרסונלי המקיף אותנו.  כלומר הנסיבות.

    מעניין שאנחנו חיים בעולם מדעי וטכנולוגי
שחותר לאובייקטיזציה של כלל המערכות, אבל לצד זה אנשים כמהים למשפחתיות
ולחברות, כמהים להשמיע את קולם
האישי על אף שיותר ויותר אנשים עובדים בארגונים ומערכות גדולות, בחלקן אוטומטיות. ויותר מכל אנשים רוצים שיקשרו את האמיתות הגדולות אל גורל חייהם האישי. כל זה כמו מגמה סותרת,  כמו קונטרה. אבל החיים עצמם מורכבים קונטרות .

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s