בנוגע למה שקרה בקולורדו. אני חושבת שהקולנוע והמדיה הגיעו כיום לרמת התפתחות המתחרה בתחושת המציאות הלא מסכית. זה רווח בייחוד באנשים מתחת לגיל 30, הדור הצעיר. ככל שהסימולציה נעשית רווחת, מקובלת ומוכרת יותר , כך גם נעלם ההבדל החשוב בין סימולציה אמיתית לסימולציה שקרית. בהדרגה, נעלמת היכולת להבחין לא רק בין אמת לשקר אלא גם – או מעל הכל – בין הצגת אמת להצגת שקר. בזה אחר זה מועצמת תחושת החשיפה, עד שהמשחק בין ההסתרה לחשיפה הופך למיותר , כלומר הופך בעצמו לסיומלציה. בניגוד לדבריו של הפילוסוף הצרפתי בודריאר , הסיומלציה לא מבטלת את המשמעויות אלא מכפילה אותן בכיוונים סותרים. כפל המשמעויות מתרבה במהירות מדהימה. את "הכוונות האמיתיות" של ג'יימס הולמס, הג'וקר, לא ניתן לחשוף, לא רק מפני שכוונות מתפרשות מתוך סימנים נוספים, מחוות, אמירות ופעולות, אלא מפני שמצב המעבר עצמו (בין המציאות לייצוגיה במדיה בקולנוע או בפייסבוק לדוגמא) מעניק משמעות כפולה לכל סימן כזה.
מה הדרך היחידה לפלח את הסימולציה? לקרוע אותה? להשתמש באלימות. הפעולה האלימה, המתבצעת באור זרקורים מלא, היא נסיול להוציא לאור את הפירוש האחד והיחיד ולכפות אותו על מציאות אמביוולנטית לאין שיעור במחיר חשיפה גמורה. זה נסיון לחולל את האירוע האולטימטיבי שיפרוץ את מעטפת הסימולציות ויאפשר למציאות, לאמת העירומה, לאמת של האדם הפרטי הפרסונלי, להופיע כפי שהיא. כל מי שביקש לפלח את הסימולציה באמצעות אלימות העיד על עצמו כעל נביא אמת הנאבק בנביאי השקר. נביא אמת חייב להאבק בנביאי שקר אבל אין לו מי שיעיד עליו אלא הוא עצמו, על כן גם הוא חשוד תמיד בהעמדת פנים, כמו נביאי השקר בהם הוא נאבק. ולכן, כל מקרי האלימות מהעשורים האחרונים (החל בשנות השבעים), עשורי "המסך", "הצילום", כולם עוכלו מיידית אל תוך משטר הייצוג הסימולטיבי, כך שהאירוע האלים עצמו נכשל להחלץ ממנה. במשטר סימולטיבי, מצולם (כמו זה ששורר בארצות הברית) האירוע הדרמטי איננו מסוגל להחרט בזכרון הקולקטיבי כארוע מכונן. האלימות היא תמיד גם הצגה של אלימות. ולכן, בעיני ההמון, אין לה מקור ואמת אחת, והנקמה על האלימות הזו מהווה חיקוי של – וחזרה על – מעשה אלימות נוסף (למשל של דמות הג'וקר בסרט הקודם משנת 2008).
האלימות בחברה האמריקאית היא לא רק תוצאה של יחסים בין אנשים או בין קבוצות, היא תוצאה של יחסים בין אנשים לייצוגים. האלימות היא מחיר המלחמה בין התפרצויות אלימות לשיחות המיועדות להגביל אותה (למשל הגבלת הנשק), בין אבטלה למשחקי הון וירטואליים, או בין אירוע לדימוייו התקשורתיים. אבל אי אפשר לבטל את הסימולציה. ומאחר שאי אפשר להשתיק את המסכים, אי אפשר להלחם בעמימות המבנית שמוסבת לסולם הערכים של החברה האמריקאית. מי שהאלימות פוגעת בו במישרין, יוצא מן המשחק לזמן מה (משפחות הקורבנות של הירי) או לתמיד. האלימות עצמה ממשית כמובן, כמו הדם הכאב והסבל האבדן והמוות. אבל ברגע שהיא עוזבת את הגוף, ברגע שהיא נכנסת למעגלי הייצוג וערוצי התקשורת, נותרים ממנה רק פני השטח שלה, בדיוק כמו כל סימולציה אחרת. כשמתפזר האבק ויבש הדם, המצאות הממשית היחידה היא ממשות הסימולציה. במציאות האמריקאית, אפשר לפעול על ההמונים רק באמצעות תדמיות, סרטים, קליפים. כל נסיון לכפות על המציאות אירוע אלים (רצח המוני למשל), נתקל מיד בתגובות המערכות השונות המעניקות לו משמעויות סותרות, שכולן מתיישבות עם הסדר הקיים, ואף אחד לא מסוגלת לערער ממש על תנאי המצב הבסיסיים: איזורים היברידיים. נסיון לחלץ פירוש חד משמעי, להפריד אחת ולתמיד את הממשי מהמדומה נתקל בתגובה דומה, ובמקום לחשוף את האמת על המציאות הנתונה לפירוש הוא מסתיר את התנאים הסימולטיביים בהם החברה מתקיימת. בתנאים כאלה, רק אנשים שהם רבי אמן של סימולציה יכולים לפעול להפסקת מעגלי הנקמה ולשיקום התקווה שאבדה. או לחילופין, אסון בסדר גודל עצום, שיגדיר מחדש אתתנאי היסוד וקוי המתאר של החברה. צפייה בקולנוע האמריקאי מצביעה, באופן אירוני, על כמיהה זו בדיוק.
חוויות חשקניות 