הבנה של 02:30 מקריאה ראשונה במעיין המתגבר

 

איפה לעזאזל הייתה האישה הזו בעשרים השנים האחרונות, מאז התחלתי לקרוא?  איין ראנד, אני לא חושבת שנתקלתי באישה סופרת עד כדי כך מוכשרת. אולי להוציא דונה טארט?  אני בעמוד 160 , אור המנורה קלוש, המאוורר מנסה לשווא לצנן אותי.  אני לא מאמינה שהצלחתי לפסוח עליה. וכל זאת למה?  כי כל פעם שהוזכרה השמיצו אותה באזניי. אוי לא, אני מדברת כמו תרגום משנות התשעים. פוסט ארוך ומשופע פרטים , סטייל בשורת הארי פוטר, צפוי בקרוב. ובינתיים, הוכיתי בתדהמה. הייתכן שסוף סוף נמצאה אישה שאוכל לאמץ כרול מודל?  אני כל כך אוהבת את הצורה בה היא חושבת , בונה עלילה, גיבורים (גבריים בעיקר) ודינמיקות. אני מרגישה שנמצאה לי סוף סוף דמות אם ספרותית.

 

 

4.5 שנים מאז האסון שהתרגש עליי.  אהבה שהפכה אותי, כמו בראיון עם ערפד של ג'ין רייס (רובנו מכירים את הסרט) דומה למושא אהבתי.  הפכתי , כמותו, לערפד. הכאב היה מעבר למה שנאמר במילים. אבל התגמול הוא עוצמה. אף אחד לא יכול לפגוע בי דרך הלב. גברים עומדים די מבולבלים מול האוטונומיות שלי. אני לא משועבדת עוד. רק להוא ולמיתולוגי. אבל הם לא בחיים שלי. ואם כך אני חופשיה באופו ריק. כמובן שגם זו סוג של מיתולוגיה, אבל  למה שבאמת עברתי אין שם.  מה אני? לא תלויה. אני יכולה להיות או לא להיות עם מישהו ושתי האופציות יהיו טובות. אני יכולה להכנס לקשרים או לא להכנס לקשרים. אני יכולה למשוך אלי כמעט את כל סוגי הגברים שאני רוצה. יש לי יכולת בחירה גבוהה. כל זה במחיר האובדן של אהבת אמת.  אין ארוחות חינם, ואני שלמתי. האל יודע ששלמתי.  נתתי הכל. ולכן קבלתי כמעט הכל.  אני זוכרת את עצמי מתגוללת על הרצפה, בוכה, מתפללת לאל שיחזיר לי אותו.  נדרתי נדר, לעולם לעולם לא יישעבד אותי גבר.  וכך היה. ועד כה דברנו רק באהבה רומנטית. ומה , אהבה רומנטית היא נטף מאהבת השם. ככה אני מבינה את המהלך של אברהם אבינו, שמתואר בססגוניות ב"חיל ורעדה" של קירקגור.  אברהם שם מינוס ליד הכל, הוא הבין. ולכן הוא זכה בכל. כמעט.  אברהם הבין שיראת שמיים היא תנאי הכרחי לאהבת השם. גם אני הבנתי.

 

עלה

 

23.5.2012

 

 

אני מרגישה מן טשטוש. מרגישה מן רצון
להיות עלה, קצהו האחד מחובר לענף, וקצהו השני מטלטל ברוח. אני רוצה להיות עלה
עדין, שקוף. זה מייצג אותי יותר מהגוף שלי. מהקימורים, השדיים, הרגליים, השיער
הארוך שאף פעם לא מצליחה לסרק היטב בבוקר. 
אני עייפה כל כך שזה מפחיד. אני בת 28 ופשוט אין לי מושג איך אעביר עוד
4,5,6 עשורים.  אין לי מושג.  אני חשה שפענחתי דברים בעולם הזה, הגעתי להבנות עדינות
אודותיו.  ודווקא החוויה הדתית שעברתי גרמה
לי להפסיק באופן נחרץ בניסים.  אני בת
28,  דבר ממעשיי כנראה לא ישנה יותר מדי.
העולם של היום, איך לומר? 7 מיליארד נוירונים במוח מרגיש וחושב אחד. אז מה הטעם?
וגם אם נניח הייתי מה שרציתי, אם הייתי לי קריירה מדהימה,  מה בכך? 
לא זה לא נכון,  אולי מדרגות הסבל
דומות בכל המעמדות, אבל הכול יודעים באיזה מדרגה הם רוצים להיות.  אין בי אפילו את מידת האגרסיביות הדרושה  לקחת  מה שאולי מגיע. 
היד לא מצליחה להיות מושטת, הביטול מגיע לפני המעשה.

אני לפעמים חושבת, אולי אלוהים לא טוב?
אולי הוא משתמש בבני האדם? אולי האל יצר את האדם כדי להשתמש בו, לכל מיני טעמים מעבר
להשגה או לשפה.  והאדם צריך לומר כל בוקר
'מודה אני'.  אני לא כופרת באל, אני כופרת
בהיותו טוב.  אל שלא מתערב בחוקיות שקבע, שלא
פורץ את המציאות הטבעית (אלא כדי לדבר ולהודיע שהוא קיים ומצווה),  יהיו שקוליו הנשגבים אשר יהיו, איך אוכל לומר
בלב שלם שהוא אל טוב?  ולא רק הילדים המתים
במכונית, כלל האנשים שסובלים ואז נהנים ואז סובלים ונהנים ולאט לאט דוהים למוות.
כל זה מגוחך כל כך מנקודת מבט שמיימית. ואם האדם בצלמו ודמותו, והאדם מלא רוע, למה
לא שהאל מלא רוע?   ואם האל הוא טוב למה האדם תמיד נפסד ואפסי כל כך
מולו?   תחושה קשה.

 הו, כל הפלפולים האלה שנמשכים אלפי שנים, כמה
אפשר, נאמר הכל .  אני פשוט עייפה נורא.
לפני שבוע, נסעתי באופניים, וכשחציתי את הכביש, זה היה על יד נמיר, מכונית לבנה
כמעט פגעה בי. הנהג נסע במהירות ועצר בחריקת בלמים. אני זוכרת למרבה התדהמה, את
האדישות שלי. משהו בלבי אמר, ומה בכך? למה שלא תפגע, וייגמר כבר.   ויחשכו האורות על ההצגה הזו.  לפעמים אחרי מקלחת, אני יוצאת עם המגבת ועומדת
מול הראי, ואז שומטת אותה.  היופי זה הדבר
היחידי שאני אוהבת בעצמי. הגוף הנשי יפה, בהחלט. באופן ברור. לפעמים אני לא מבינה
מה הקשר ביני לבין הדבר היפה הזה. השדיים האלה למשל, מפתים בצורתם. המתניים,
הירכים, השיער הארוך והבהיר, העיניים שנוצצות בירוק. 

קטע מוזר, שלפעמים אני יכולה להראות כמו
סתם ילדה מתוקה. אבל כשאני מתאפרת ומתלבשת נכון, אני יכולה להראות זוהרת ממש. וכל
היופי המנוול, שייעלם עוד זמן מה.  והגברים
שהיופי פועל עליהם, כמו סנוורים.  ואני,
שמשועבדת כי הוא למעשה כל מה שיש לי.  ברור
וקל.  אני זוכרת שהייתי צעירה, חשבתי, חיצוניות
היא לא מה שחשוב. מה שחשוב זה השכל, או ההשכלה.

מובן שזו שטות והסיבה שגברים אהבו אותי
היא המראה. אין לזה דבר עם יכולתי השכלית, כשרון בטוי או השכלה.  בטח לא עם אישיותי הלא כאריזמטית.   אז למה להשקיע בכל אלה בכלל?   אני שואלת את עצמי יום יום ולא מגיעה לתשובה.
אני מרגישה שהכל חסר טעם, דווקא כי הוא מלא בטעם. אבל מה אני רוצה?  לחיות לנצח בעולם שכבר עכשיו נמאס?  לפעמים כדי להתנחם אני מוצאת עצמי מהרהרת: הסוף
לא רחוק כל כך, עוד כמה עשורים. ומאידך זה מה שמטיל עלי אימה, משתק אותי לסבול
לשארית ימיי. אותו דבר מייסר ומציל אותי מייסורי.

לפעמים נדמה שעדיף לחיות בייסורים כי אז
ישנה דריכות אל הטוב. ואילו האושר שטחי, תובעני ומשעמם.   אז מה עושים? ומה אני באמת רוצה?    אני רוצה להיות עלה.  עלה קטן, עגול, מניץ מהענף בנוכחות השמש.  ולא מדבר – פשוט נמצא.

 

 

ושוב הליכה נגד עצמי

 

אני מרגישה שהתשוקה המינית מנסה למסך את החרדות שלי, חרדות שהולכות ומתגברות עם השנים.  התשוקה חזקה, היא וודאי כוח נגדי למשהו חזק לא פחות. לא ייתכן שאחשוק בכל כך הרבה אנשים. וזה ברור שזה לא רק הבשר, יש כאן משהו מעבר. יש כאן תשוקה שמבקשת להביס משהו.   הנפש שלי הומה כמו ים, ואני במרכזו, ספינה ללא קברניט.   אבל זה לא נכון,  יש קברניט, כי אני משתדלת לעשות את הטוב ולא את הרע. וזה נסיון שנמשך יום יום ויימשך כל החיים.  לפעמים אני כותבת על הרע, אבל במעשים אני משתדלת לבחור בטוב.  בכל מקרה, איפה הייתי?  אז היום הייתה לי פגישת עבודה עם מישהו, חוקר ג'ינג'י שחזר מפוסט דוקטורט מהרווארד.  וזה מוזר אבל ראיתי שאין לו טבעת על האצבע וראיתי שהוא רעב. ואיך שהביט בי, הייתי ממש נבוכה. השתדלתי להחזיק את השיחה רק במקומות קורקטיים, גם כששאל בחיוך עדין מאיפה אני וכאלה, כמעט ולא שתפתי פעולה. רק אחרי שזה נגמר, רצתי אחוזת התרגשות במסדרון , התקשרתי לחברה וספרתי הכל. היא שאלה למה אני כל כך נרגשת? ולא ידעתי לענות בעצם.   כל הגברים האלה, כל הגברים שאני פוגשת, הגברים שאני יוצאת איתם ומתייחסים אלי כחברה, ואלה שאני רואה ברחוב, ואלה שאני קוראת או שומעת, כל כך קשה לעמוד בנסיונות שוב ושוב. ללכת נגד עצמי. שוב ללכת נגד עצמי.

 

 

 

כל היום שרצתי במכון ויצמן. מקום משעמם
להחריד, המרצים עם הסנדלים המכוערים שלהם  שבנערותם
היו חנונים – ונשארו .   אני צריכה להיות
מוקפת באנשים מעניניים ככל האפשר.  כרגע,
הרביעיה הצטמצמה לשלשה. על אחד ויתרתי כי הוא עצבן אותי וניסה ללא הרף לפתות.

 היצר תוקף אותי לא מוכנה, אני יוצאת למאבק
ומנצחת אבל כמה אפשר להאבק ?  קשה לי כל
כך.  אני סובלת, פשוט סובלת. אבל צניעות היא ערך עליון. אין מה לעשות, אישה זה לא גבר.  כל זה העונש על שנפרדתי מ-ד', שהיה בנזוג מעולה עבורי.  כן, הגברים שאני נמשכת אליהם אלה לא הגברים שאני רוצה לצאת אתם.  ואלו או אלו אינם הגברים שאני מתאהבת בהם (אני יכולה
להתאהב?).  מי שבאמת נמשכתי אליו זה י.ש,  גבר המחזיק בעמדת כוח ופגשתי לפני חצי שנה בבאר
שבע. אני זוכרת איך באתי למשרד עם החולצה האדומה וחצאית המעויינים הארוכה וחייכתי
את החיוך המתוק שאני שומרת למקרים כאלה. 
בשלב מסויים נתרתי מהכסא ואמרתי שאני צריכה ללכת.  ידעתי שהוקסם. 
אני כל כך רוצה אותו, כל כך. אילו רק ידע בכמה פנטזיות שלי ככב. אבל אין
סיכוי שיידע. אני שונאת את היצר המיני כבר אמרתי? הלוואי שמישהו יכבה את זה. חשבתי
שלקראת סוף שנות העשרים זה ייחלש ולמען האמת זה רק מתחזק!   מה באמת מושך אותי בגבר ? חד וחלק, כוח. מישהו שהשיג
כוח בחיים. עמדה בכירה, כבוד.  אני בחורה
בנאלית.   מה גורם לי להתאהב?  חולשה וכוח
במזיגה ספציפית.    

עכשיו צריך להחליט עם מי מהשלושה אני
נפגשת היום.  אני חייבת לסיים את המאמר על
וולבק גם. ולסיים כבר את הספר (האינסופי באורכו) של איין ראנד!!

 

אוף, מה כבר בקשתי?!?

 

 

הלב שוכח [תמנון]

היי ע', 

התחלתי לכתוב פוסט על המצב המורכב שאני מצויה בו…וחשתי צורך פתאום לשלוח לך. לבקש עצה לגבי המצב…  

 

&
אני יוצאת עם ארבעה גברים:  א' – עובד בהיי טק, עיראקי, גר ביפו. מסורתי.  י' – גר בפלורנטין, למד מתמטיקה עובד בהיי טק.  מוצא מעורב.  ת' – עובד כמנתח מערכות. כלכלן, דתי , מוצא אשכנזי. גר בבאר שבע.   ג' – מרצה למשהו במדעי הרוח,  מבוגר יחסית.  חילוני,  אשכנזי. ירושלמי.

מכל אחד לוקחת מה שאני צריכה. הבעיה היא לזכור מה בדיוק אמרתי , כי זה משתנה.   הבעיה האמיתית?  לא מצליחה להתאהב מגיל 24 .לא לפתח רגש עמוק.  אני אדם שנפגע בקלות – רק לא מראה.  מסוגלת להכנס לקשר זוגי עם 80% מאלה שאני רוצה (אחוז טוב!), אבל לא להרגיש אותנטית (מה זה אותנטי?!) כי משהו עקרוני, איזה מיתר פקע.  אף פעם לא הבטיחו שהיכולת לאהוב תשאר. במקום זה אני לומדת יהדות, אוהבת דברים מופשטים יותר. מבשלת פשטידות תרד.  אני חזקה מתמיד, מתקדמת במחקר (מסלול ישיר לדוקטורט). חדה, אחיזה ברורה יותר במציאות. מוקפת חברים, יחסיי עם משפחתי חמים .  רק הלב מלא בוץ. זה לא שאני לא מאמינה באהבה, אבל הבנתי שזו לא השאלה הנכונה. יש אמיתות בכירות ממנה.

היכולת לשלוט על גורלי חשובה, והיא אפשרית אם מבינים שההעדר כרוך בחומר. וההעדר הוא נוכח.  כן, אוכל להתחייב לגבר ולקיים זוגיות מוצלחת.  לאהוב כמו שאהבתי את א.ז, מ.ל ואת ש.א? זה לא.  אלה החיים, אנחנו מבזיקים ואז….אמתין לאהבה לילדיי.  כמאמר רבי עקיבא: הכל צפוי והרשות נתונה. 

&

אנחנו זרים, אבל אולי זו הסיבה שאני מפנה זאת אליך?

 אני נזכרת במכתב ההוא ששלחתי, לפני שנה. זה שמתרחש במלון נס ציונה.  מאז הספקתי לממש את זה עם מישהו אתו יצאתי – נפרדנו מהר כך שזה לא משנה.   אני משתמשת בך כפי שאני משתמשת בגברים.  מה הייתי רוצה שיקרה? פשוט נדבר כמה שעות. נשב בגן ציבורי, על יד הנדנדות, ונדבר. כמו צל אני אשב שם, רק אקשיב לך. אלמד, אשתוק ואלמד. אני שוכבת על המיטה עכשיו עם חום, מקשיבה לכאב שלי.  הדלת נסגרת, זה ברור. אם הייתה דלת היא הולכת ונסגרת.  אני לא מצליחה להרגיש כמו פעם.  לעזאזל, אני פאקינג גיבורה של אוסקר וויילד. איזו בנאליה.  זה כל כך בנאלי לומר אני לא מצליחה להרגיש אלא נכנסת למערכות יחסים?  למה זה או או? 

השיר המלווה אותי בגורלי הוא forgetful heart  של בוב דילן , מהאלבום הכמעט אחרון.  אני רוצה את בוב…לא אותו רק את מי ששר את המילים. שירפה אותי. אבל איך, אם לא מצליח לרפא את עצמו?  הלב שוכח, הלב מלא בוץ, נקבר, נחלץ.  ובכלל מה יש שם?   הלב שוכח.

 

אני משתמשת באנשים וזה לא חדש. אבל זה פשוט חייב להפסק.  יש לי נטייה כזו באופי, להניע אנשים לעשות כרצוני. וכשזה לא הולך אני מדוכדכת, וכשזה כן הולך אני נוטה לזלזל בהם. לא רק בתחום האישי זה בכל מיני דברים.  אני משתמשת ביכולות האמפטיה שלי כדי לפענח את האדם מבפנים, ואחרי כן  מתרחקת, ומפעילה מניפולציות קרות למדי להשיג את מה שאני רוצה (מה אני רוצה?),  וככל שהשנים עוברות כך זה יותר מצליח ויותר קל.  זה לא קשור לאינטליגנציה כי המורכבות הרגשית לא נמצאת בתאום עם האינטליגנציה. זו נטייה בזויה ועלי להתרחק ממנה.   להרגיש כאמור אני נכשלת.  מה כן?  אפילו משיכה לא מספיקה, כי זה כוח כל כך חזק שאין לי ברירה אלא להתנגד לו.  תמיד אעדיף לחתוך קשר עם מישהו שאני באמת נמשכת אליו.  אעדיף ללכת עם מישהו שאין לי בעיה עקרונית לאבד. אני שונאת להרגיש לכודה