עלה

 

23.5.2012

 

 

אני מרגישה מן טשטוש. מרגישה מן רצון
להיות עלה, קצהו האחד מחובר לענף, וקצהו השני מטלטל ברוח. אני רוצה להיות עלה
עדין, שקוף. זה מייצג אותי יותר מהגוף שלי. מהקימורים, השדיים, הרגליים, השיער
הארוך שאף פעם לא מצליחה לסרק היטב בבוקר. 
אני עייפה כל כך שזה מפחיד. אני בת 28 ופשוט אין לי מושג איך אעביר עוד
4,5,6 עשורים.  אין לי מושג.  אני חשה שפענחתי דברים בעולם הזה, הגעתי להבנות עדינות
אודותיו.  ודווקא החוויה הדתית שעברתי גרמה
לי להפסיק באופן נחרץ בניסים.  אני בת
28,  דבר ממעשיי כנראה לא ישנה יותר מדי.
העולם של היום, איך לומר? 7 מיליארד נוירונים במוח מרגיש וחושב אחד. אז מה הטעם?
וגם אם נניח הייתי מה שרציתי, אם הייתי לי קריירה מדהימה,  מה בכך? 
לא זה לא נכון,  אולי מדרגות הסבל
דומות בכל המעמדות, אבל הכול יודעים באיזה מדרגה הם רוצים להיות.  אין בי אפילו את מידת האגרסיביות הדרושה  לקחת  מה שאולי מגיע. 
היד לא מצליחה להיות מושטת, הביטול מגיע לפני המעשה.

אני לפעמים חושבת, אולי אלוהים לא טוב?
אולי הוא משתמש בבני האדם? אולי האל יצר את האדם כדי להשתמש בו, לכל מיני טעמים מעבר
להשגה או לשפה.  והאדם צריך לומר כל בוקר
'מודה אני'.  אני לא כופרת באל, אני כופרת
בהיותו טוב.  אל שלא מתערב בחוקיות שקבע, שלא
פורץ את המציאות הטבעית (אלא כדי לדבר ולהודיע שהוא קיים ומצווה),  יהיו שקוליו הנשגבים אשר יהיו, איך אוכל לומר
בלב שלם שהוא אל טוב?  ולא רק הילדים המתים
במכונית, כלל האנשים שסובלים ואז נהנים ואז סובלים ונהנים ולאט לאט דוהים למוות.
כל זה מגוחך כל כך מנקודת מבט שמיימית. ואם האדם בצלמו ודמותו, והאדם מלא רוע, למה
לא שהאל מלא רוע?   ואם האל הוא טוב למה האדם תמיד נפסד ואפסי כל כך
מולו?   תחושה קשה.

 הו, כל הפלפולים האלה שנמשכים אלפי שנים, כמה
אפשר, נאמר הכל .  אני פשוט עייפה נורא.
לפני שבוע, נסעתי באופניים, וכשחציתי את הכביש, זה היה על יד נמיר, מכונית לבנה
כמעט פגעה בי. הנהג נסע במהירות ועצר בחריקת בלמים. אני זוכרת למרבה התדהמה, את
האדישות שלי. משהו בלבי אמר, ומה בכך? למה שלא תפגע, וייגמר כבר.   ויחשכו האורות על ההצגה הזו.  לפעמים אחרי מקלחת, אני יוצאת עם המגבת ועומדת
מול הראי, ואז שומטת אותה.  היופי זה הדבר
היחידי שאני אוהבת בעצמי. הגוף הנשי יפה, בהחלט. באופן ברור. לפעמים אני לא מבינה
מה הקשר ביני לבין הדבר היפה הזה. השדיים האלה למשל, מפתים בצורתם. המתניים,
הירכים, השיער הארוך והבהיר, העיניים שנוצצות בירוק. 

קטע מוזר, שלפעמים אני יכולה להראות כמו
סתם ילדה מתוקה. אבל כשאני מתאפרת ומתלבשת נכון, אני יכולה להראות זוהרת ממש. וכל
היופי המנוול, שייעלם עוד זמן מה.  והגברים
שהיופי פועל עליהם, כמו סנוורים.  ואני,
שמשועבדת כי הוא למעשה כל מה שיש לי.  ברור
וקל.  אני זוכרת שהייתי צעירה, חשבתי, חיצוניות
היא לא מה שחשוב. מה שחשוב זה השכל, או ההשכלה.

מובן שזו שטות והסיבה שגברים אהבו אותי
היא המראה. אין לזה דבר עם יכולתי השכלית, כשרון בטוי או השכלה.  בטח לא עם אישיותי הלא כאריזמטית.   אז למה להשקיע בכל אלה בכלל?   אני שואלת את עצמי יום יום ולא מגיעה לתשובה.
אני מרגישה שהכל חסר טעם, דווקא כי הוא מלא בטעם. אבל מה אני רוצה?  לחיות לנצח בעולם שכבר עכשיו נמאס?  לפעמים כדי להתנחם אני מוצאת עצמי מהרהרת: הסוף
לא רחוק כל כך, עוד כמה עשורים. ומאידך זה מה שמטיל עלי אימה, משתק אותי לסבול
לשארית ימיי. אותו דבר מייסר ומציל אותי מייסורי.

לפעמים נדמה שעדיף לחיות בייסורים כי אז
ישנה דריכות אל הטוב. ואילו האושר שטחי, תובעני ומשעמם.   אז מה עושים? ומה אני באמת רוצה?    אני רוצה להיות עלה.  עלה קטן, עגול, מניץ מהענף בנוכחות השמש.  ולא מדבר – פשוט נמצא.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s