* מוזר, גדלו לי הציצים. אולי זה קשור לצום גדליה ויום כפור ? השנה הלכתי לבית הכנסת בכיפור, מקום יפה ורחב , עשיר אפילו. טוב זה של חב"ד והם עשירים.
*מה ייסר אותי כל כך במפגש עם ש', אדם שהתמיר את המערך הרגשי בי כך
שמגיל 23.5 אני לא מצליחה להתאהב? מה זה לאמיתו? אני חושבת שזו התחושה של
נשיקה מבעד למטפחת, נוכחות שהיא אי-נוכחות. משהו שרואים ברמז , נוצץ בחשיכה
, ואז נעלם. אני חושבת שנדיר המקרה בו אדם נפגש באנטגוניסט שלו. יש
ביננו דמיון, אבל כל נקודת דמיון היא נקודת מחלוקת.
מוזר הדבר שהתשוקה הפשוטה מתחזקת ככל שמתחזקת הרוח. ככל שהרוחניות מתעצמת כך הרצון להכנע לבשר. לא ידעתי על הקשר, אבל הוא לא צריך להפתיע.
יש לי חבר חמוד, וחברים שמזמינים אותי/נו לדברים נחמדים. הקשרים עם המשפחה והוריי טובים. מוזר הדבר, אני לחלוטין תלויה בהוא רגשית, ממש לא…איך אומרים את זה? מאושרת? אני פשוט מפוצלת. האני שלי מפוצל בין כל מיני מאורעות וזמנים ואנשים ואני לא מצליחה להסתנכרן. אני לחלוטין זקוקה ל.. שלושה גברים. כתבתי על זה פעם,בהומור, אבל זו המציאות. איזה עייפות מתחילות עכשיו שנתיים אינטנסיביות שכולן ישופעו, אם יהיה מזל, בארועים נורמליים נחוצים . כל הדברים האלה שחייבים להעשות בשנתיים הקרובות עד השלושים.
בא לי ללכת לישון ולהתעורר בגיל 70 אחרי שהמסיבה נגמרה . אין לי כוח לכל הבאמצע. זה לא איזה קטע אובדני, לא . אני מפנטזת על זיקנה, כי אני מרגישה שככה אהיה פחות מפוצלת ויותר שלמה. וואטאבר זה אומר. אני מקווה שלא אהיה זקנה שמטיילת בהודו עם שטיח יוגה קטן, כי אין לי כוח לזה. ביום כפור אלך לבית כנסת ספרדי כדי להנות מהניגונים (אני חצי אשכנזייה וחצי ספרדייה מבחינת מוצא). בכל מקרה, יש לי הרבה בעיות עם חלקים שלמים בדת, ולא נראה שאזוז מהמקום שאני נמצאת בו – אגנוסטית עם פיקסליי אמונה. נדמה שאנשים בדו את הדת כדי להשכיח את התסיסה הפנימית שלהם. אבל מה מקור התסיסה? בקצור, השאלות לא נגמרות, ואולי זה דווקא טוב. קראתי לאחרונה קטעים מ-ליקוטי מוהר"ן (נחמן מברסלב), אין ספק שמדובר בגאון, אבל אני לא אוהבת משהו ברטוריקה. דווקא אדם שמתפוצץ מכשרון צריך להזהר יותר בנסוחיו. אני אוהבת שמתנסחים בצורה זהירה . אתחיל ללמוד עכשיו סיסטמטית את ליקוטי מוהר"ן? אולי. הרב שאני לומדת אצלו הוא בעל דרך מחשבה דיאלקטית, מאוד סיסטמי ומדעי כזה. אני לא יודעת אם זה נכון לקבל את כל הטקסטים האלה דרך האספקלריה שלו, גם אם הוא עילוי . אולי עבור "מורה נבוכים" לרמב"ם זה מתאים לגמרי, אבל ברבי נחמן מברסלב יש משהו אנרכיסטי, יצרי, אולי אני צריכה ללמוד את זה לבד. או מאישיות אחרת.
קרובת משפחה שלי הוציאה דיסק מאוד יפה, היא הלחינה ומבצעת את כל השירים. וכמובן מנגנת על פסנתר וכינור. היא דתייה וזה דיסק לנשים בלבד (כי קול באישה ערווה). אני חושבת שיש משהו יותר יפה ביצירה לשם היצירה או הלל, בויתור על פנייה לערוצים מסחריים. יש שם בטויים כמו ניצוצות הקדושה, מה זה אומר ? בחיים לא ראיתי ניצוצות כאלה. מה שנכון זה המקום של היצירה בהיררכיה. יוצרים נוטים לעשות אלילות ליצירות שלהם. וזה מביא לחלק ניכר מהתופעות המפוקפקות שמזוהות עם יוצרים ודרך חייהם. אני לגמרי לא חושבת שיצירה (כתיבה או מוזיקה או ציור) קודמת לערכים אחרים כמו אמונה, משפחה ומידות.
אני מתפוצצת מרעיונות לנובלות/ספורים. רעיונות באמת טובים. אני רושמת אותם בצד ברשימת הספורים המתהווים שלי, ומקווה להגיע אליהם מתישהו. מקווה שאגיע אליהם באמת . מעניין מה ייצא מהם בסוף. רוב הרעיונות באים לי כשאני מתעוררת בבוקר, או בחלום. זה כנראה הזמן הכי עדין שיש. הנקודה הזו, כמו חיץ בין שני עולמות שאת הקשר ביניהם לא נבין אף פעם.
מפתיעה כל כך העדנה לה אני זוכה מגברים בשנתיים-שלוש האחרונות. הזמנות לקשרים, קשרים רציניים. גברים שמביאים אותי לבית שלהם לפגוש את ההורים, שלוקחים אותי למקומות שרוצים לנסוע אתי לחו"ל, שואלים אם אני רואה את עצמי גרה יחד. מסקנותי, אחרי קרוב לעשור בתחום (כולל שלושה קשרים רציניים באמצע): גבר לא מחפש מראה חיצוני במיוחד. גם לא כסף. לא השכלה אקדמית. הדבר הכי חשוב, ואת זה אני אומרת לחברותיי הרווקות, זו מישהי יציבה נפשית. שמחה, שלמה עם עצמה שיכולה לתת לו תחושה מרגיעה ונעימה. מן מקום נעים בו והוא יכול להתחבא, כשהוא צריך. טוב כולנו יודעים מה זה. וזה לא אומר שאת לא יכולה להיות רופאה או מדענית או רואת חשבון. רק שעם הגבר שלך את צריכה להיות אותה אישה שהיו האמהות שלנו, והאמהות שלהן. ושם דברים לא יכולים להשתנות. מי שלא מבינה את זה, את הניואנס, לא תוכל לשחק את המשחק כמו שצריך. אישה צריכה לקלוט בהינף את הצרכים הנפשיים של הגבר, לא אלה שנדמה לו שהוא רוצה, אלא את מה שהוא ממש צריך. ברגע שיש לך את זה, הוא יילך אחריך מהופנט עם מבט מזוגג וענוג בעיניים.
לא חושבת שהיו חודשיים השנה בהם לא היה לי חבר. נכון, לחלקם לא הייתי ממש נאמנה. אבל אם לא מדובר בבגידה פיזית, מה זה משנה? כנראה אותם בחורים לא ממש התאימו. אבל הבחור החדש הולך לקבל אותי במאה אחוזים. האם כל זה קשור לעובדה שהכמיהה הרומנטית קבלה בשנים האחרונות מקום ריאלי וברור יותר ? שזוגיות חשובה אבל אין פה אפילו שמץ מהאפוקליפטיות בה תפסתי אהבה עד גיל 24? ללא ספק, עשיתי כמה מהלכים מחשבתיים אמיצים. מהלכים שדרשו שיקול דעת אמיתי, ואני שמחה שזה עבד. מכל ההחלטות, ללמוד באופן קבוע יהדות הייתה החשובה בהן. אני יכולה לפסוח עליה ולייחס הכל לי, אבל זה לא נכון.
\ -\\ – –\—\\\——-\\——-\–\-\—\\\—-\\-\-\-\—\\\\\\\—–\\-\\–\-\-\————-\\\\\-\\
\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\-\\\\\\\\\\\-
מה שלא ניתן לדבר על אודותיו, מוטב
לכבדו בשתיקה (לודוויג ויטדנשטיין)
מן תשוקה אופפת אותי, עכשיו שסתיו עולה
בבקרים. מן געגוע ככל שעוברות השנים.
בגיל 28, וכבר הגעתי חצי הדרך
לנירוואנה. אני לא רוצה באמת שום דבר, גם לא באמת מבטלת. אני במן נמנום בעודי ערה. קשה להסביר. קראתי את מוסיל שוב. לא אתפלא אם גם אני , בשלב כלשהו בחיים, אגיע
לרווחה כלכלית לא קטנה. רווחה כלכלית שלא
תתרום יותר מדי. אולי אעביר מהכסף
לצדקה.
מבחוץ הכל מסתדר. אישה יפה בגיל 28, במסלול מוצלח, בתחום שיאפשר השתלבות בעבודה. לא חסרים אנשים בחיי, חברים שמזמינים אותי
לארועים. הוריי מקפידים להתקשר. וגם הגברים משום מה. אל הרב אני הולכת כבר שנתיים וחצי וסיימנו ללמוד שלושת רבעי ממשנת אבות. מהמורה נבוכים לרמב"ם הגענו לשליש.
גואה בי תשוקה ש… שיעברו השנים, שיעברו 30. אולי 40. אני רוצה סוף סוף את גילי האמיתי. יותר מכל אני מבינה, הסבל הוא חוסר תיאום
בין הגיל הכרונולוגי לאמיתי. אני סובלת כי אני כמהה להיות בעתיד. נכון, הבריאות. אין מה לומר.
בגיל 70 הבריאות כבר לא מה שהייתה.
אני שונאת מחלות, שונאת להזדקק. או
ללכת לאט. יהיה לי קשה אבל אין ברירה, אולי ארכוש קלנועית מאחד הקיבוצים.
אני מפנטזת על הזיקנה – זה נורמלי? להסתכל על מה שהשארתי מאחור, לסכם. להשטף נוסטלגיה. לבכות על תמונות של אנשים. עשיתי מן טבלה של 40 שנה, זה לא קשה באקסל. כל פעם אני מסמנת וי. אני מבינה את הטאבו על המוות בעולם
הזה. אין ספק, חייבים למשוך אנשים
להשאר. דרך התשוקות, תאוות הכסף והכבוד, דאגה לאחרים (אצל נשים). אני מבינה.
אבל כשחוצים את כל זה נשארים עם תשוקה אחרת. וזאת הסיבה שאני מתקשה להיפתח עם אנשים. קצת
מביך להודות שאני חיה בגלות . ומה שאנשים להוטים אחריו לגבי הוא זמני, נוכרי. זה משהו שמרגישים, אי אפשר להעביר
במילים. אני חושבת שאכן קל לי יחסית להשיג , במיוחד
בענייני החומר. כשמכירים בערכם האמיתי של דברים, הם
נגישים .
החדר כמעט כסוף עכשיו. השבוע הזמנתי מנקה, אחרי חצי שנה. המקום מקסים ונעים כל כך. הרצפה חלקה, האור בבקרים מרחף דרך הוילון. רגע אחרי שהתעוררתי, מתהלך עלי קסם. פוטנציאל אמיתי לכנות. אז אני מצליחה לא לשקר בכלל. לדבר גלויות קשה לי במידה בלתי נסבלת. אנשים מתעמתים על זה אתי כל הזמן. אני מתעמתת עם עצמי. אולי השקרים הופכים את הכל ליותר …אמין. כן, כי החוויה עצמה היא של נוכריות, אז שקרים עוזרים לא לקחת דברים ברצינות. עוד שבועיים כיפור, ועוד לא התנצלתי בפני אף אחד. אני בעיקר צריכה להתנצל בפני אלוהים. השנה אלך לבית כנסת ואנסה לעשות את כל הטקס כמו שצריך – זה מקל אני חושבת, כשנוצרת תחושת תיאטרון. חוץ ממנו, אין לי חשבונות פתוחים.
קראתי היום קטע מאוד יפה על הזדקנות, של הסופר הבריטי מרטין איימיס. הוא מתחיל בגיל 40, השער לאיזור 40-65, בו אי אפשר להעמיד פנים עוד שאתה נצחי. משם עוקב בקפידה אחר התנועות הברוטמרים הזעירות של האישיות, במעלה השנים. הדבר המדאיג הוא שאני חווה את קשת התחושות שהוא מתאר. לא בערך, אלא במדוייק. אני סובלת מהפער בין החוץ לפּנים – שם אני עתיקה. אני, כולנו, צומחים לתוך גוף מבוגר שהוכן מראש. יותר מכל דבר אחר, אני פשוט עייפה. אין לי בעיה עם הלימודים והעבודה, עם תקשורת עם חברים והליכה לארועים, כלומר תפקודי החיים, על כל מה שזה אומר. אבל העייפות, זה נכון שהיא באה עם הזיקנה?
אני יודעת שבמונחים קוסמיים זה מאורע זניח מאוד. בשולי השוליים אפשר לומר. הוועידה הרפובליקנית, האביב הערבי, שבעה מיליארד נוירונים במוח מרגיש וחושב אחד, כל הג'אז הזה. אבל לאט לאט נשמטת לי היכולת לאהוב. אני הופכת חלק מהאנשים שנושאים מראה קטנה בכיסם, ושולפים אותה כל אימת שהם נפגשים עם מישהו. אנשים לא רוצים דבר אלא מראות, להחזיר את הדמות שלהם – בעוד שהם עצמם מחזירים דמויות של אחרים. מה לעשות? הדלק אוזל, הדלת נסגרת, כל אחד ודימוייו. כמו כוכב זקן שגווע לבדו, מוקף מיליוני שנות אור של כלום. הלב גווע. מתרוקן לעייפות אדישה. הסוף החל.
חוויות חשקניות 