אני יודעת שבמונחים קוסמיים זה מאורע זניח מאוד. בשולי השוליים אפשר לומר. הוועידה הרפובליקנית, האביב הערבי, שבעה מיליארד נוירונים במוח מרגיש וחושב אחד, כל הג'אז הזה. אבל לאט לאט נשמטת לי היכולת לאהוב. אני הופכת חלק מהאנשים שנושאים מראה קטנה בכיסם, ושולפים אותה כל אימת שהם נפגשים עם מישהו. אנשים לא רוצים דבר אלא מראות, להחזיר את הדמות שלהם – בעוד שהם עצמם מחזירים דמויות של אחרים. מה לעשות? הדלק אוזל, הדלת נסגרת, כל אחד ודימוייו. כמו כוכב זקן שגווע לבדו, מוקף מיליוני שנות אור של כלום. הלב גווע. מתרוקן לעייפות אדישה. הסוף החל.
