מה שלא ניתן לדבר על אודותיו, מוטב
לכבדו בשתיקה   (לודוויג ויטדנשטיין)

 

 

מן תשוקה אופפת אותי, עכשיו שסתיו עולה
בבקרים. מן געגוע ככל שעוברות השנים. 
בגיל 28,  וכבר הגעתי חצי הדרך
לנירוואנה. אני לא רוצה באמת שום דבר, גם לא באמת מבטלת.  אני במן נמנום בעודי ערה.  קשה להסביר. קראתי את  מוסיל שוב.   לא אתפלא אם גם אני , בשלב כלשהו בחיים, אגיע
לרווחה כלכלית לא קטנה.  רווחה כלכלית שלא
תתרום  יותר מדי. אולי אעביר מהכסף
לצדקה. 

מבחוץ הכל מסתדר.  אישה יפה בגיל 28,   במסלול מוצלח, בתחום שיאפשר  השתלבות בעבודה.  לא חסרים אנשים בחיי, חברים שמזמינים אותי
לארועים.  הוריי מקפידים להתקשר.  וגם הגברים משום מה.    אל הרב אני הולכת כבר שנתיים וחצי  וסיימנו ללמוד שלושת רבעי ממשנת אבות.  מהמורה נבוכים לרמב"ם הגענו לשליש.  

גואה בי תשוקה ש…  שיעברו השנים, שיעברו 30.  אולי 40.  אני רוצה סוף סוף את גילי האמיתי.  יותר מכל אני מבינה, הסבל הוא חוסר תיאום
בין הגיל הכרונולוגי לאמיתי. אני סובלת כי אני כמהה להיות בעתיד.   נכון, הבריאות.  אין מה לומר. 
בגיל 70 הבריאות כבר לא מה שהייתה. 
אני שונאת מחלות, שונאת להזדקק.  או
ללכת לאט. יהיה לי קשה אבל אין ברירה, אולי ארכוש קלנועית מאחד הקיבוצים.   

אני מפנטזת על הזיקנה  – זה נורמלי? להסתכל על מה שהשארתי מאחור,  לסכם.  להשטף נוסטלגיה.  לבכות על תמונות של אנשים.  עשיתי מן טבלה של 40 שנה, זה לא קשה באקסל.  כל פעם אני מסמנת וי.   אני מבינה את הטאבו על המוות בעולם
הזה.  אין ספק, חייבים למשוך אנשים
להשאר.   דרך התשוקות,  תאוות הכסף והכבוד,  דאגה לאחרים (אצל נשים).  אני מבינה. 
אבל כשחוצים את כל זה נשארים עם תשוקה אחרת.   וזאת הסיבה שאני מתקשה להיפתח עם אנשים. קצת
מביך להודות שאני חיה בגלות . ומה שאנשים להוטים אחריו לגבי הוא זמני, נוכרי.   זה משהו שמרגישים, אי אפשר להעביר
במילים.   אני חושבת שאכן קל לי יחסית להשיג , במיוחד
בענייני החומר.  כשמכירים בערכם האמיתי של דברים, הם
נגישים . 

החדר כמעט כסוף עכשיו. השבוע הזמנתי מנקה, אחרי חצי שנה.  המקום מקסים ונעים כל כך. הרצפה חלקה, האור בבקרים מרחף דרך הוילון.  רגע אחרי שהתעוררתי, מתהלך עלי קסם. פוטנציאל אמיתי לכנות. אז אני מצליחה לא לשקר בכלל.  לדבר גלויות קשה לי במידה בלתי נסבלת.  אנשים מתעמתים על זה אתי כל הזמן. אני מתעמתת עם עצמי.  אולי השקרים הופכים את הכל ליותר …אמין. כן, כי החוויה עצמה היא של נוכריות, אז שקרים עוזרים לא לקחת דברים ברצינות.  עוד שבועיים כיפור, ועוד לא התנצלתי בפני אף אחד. אני בעיקר צריכה להתנצל בפני אלוהים. השנה אלך לבית כנסת ואנסה לעשות את כל הטקס כמו שצריך – זה מקל אני חושבת, כשנוצרת תחושת תיאטרון.  חוץ ממנו, אין לי חשבונות פתוחים.

 

12 מחשבות על “

  1. אני מתחבר כמעט לכל, כולל הסקרנות הלרוץ קדימה בזמן. אבל למה לחזור לדת ? גם כשהאוירה מרגישה נכונה המדרון הוא חלקלק. לא?

    אהבתי

    • היי,  מבחינתי לא מדובר בחזרה אלא בגילוי חדש יחסית, כי למרות שחלק ממשפחתי דתיים, לא גדלתי בבית דתי.  לא חושבת שאהפך לדתייה, אבל אני כן מכבדת מסורת ושומרת כיום דברים מסויימים. הסיבה היא זו:  למדתי הרבה תחומים ותורות,  וכשהתחלתי בלימוד המקורות קרה לי משהו שלא קרה קודם, זעזוע עצום עקב מגע באמיתות גדולות מאוד, שאין מילים בשפה לתאר.  כך על פי תפיסתי הצנועה.  איש הישר בעיניו יעשה

      אהבתי

  2. אהבתי את הכתיבה שלך. פעם, מזמן, בקורס בחוג לתיאטרון, אמר פרופסור גיורא שוהם שאמן חי בזמן אותנטי. אני חושבת שזה מה שלקחתי איתי מכל הקורס. כיום, בגילי המופלג, החיים הם האמנות שלי ואני משתדלת לא להחמיץ שום דבר. אני חושבת שבגיל 28, כשכבר הגעת לזה בעצמך, כמה רחוק את עוד יכולה להגיע. שתהיה לך שנה נפלאה.

    אהבתי

  3. אני חוזרת אלייך לאחר יותר משבע שנים (את ודאי לא תזכרי אותי, אם כי בזמנו הערת על דמיון מסוים ונכון בינינו). עד עכשיו אני זוכרת דברים שכתבת, הותרת עלי רושם עז. 
    היית ונותרת ייחודית מאוד, כפי שאת יודעת. מזוקקת, עם עוצמה, ואכן, משהו בך מבודד מאוד. מושכת ומרתיעה כאחד. אטרך להתגלגל כאן אחורה כדי להשלים פערים.

    אהבתי

  4. מוזר… הרושם שקיבלתי מדבריך כאן, הוא דווקא של אי-מודעות עצמית (ונרקיסיזם). כי בעצם את מתארת מצב של חוסר משמעות במה שאת עושה וחווה- הקשרים החברתיים אינם משמעותיים- "לא חסרים אנשים בחיי", "חברים שמזמינים אותי לאירועים"… העבודה אינה משמעותית ואין הנאה, קירבה וחברות של ממש. את כל הדברים הללו אפשר להשיג, וללמוד על עצמך בתהליך ארוך.
    וזה נראה דווקא שאת מאד מוטרדת מאיך שהחברה רואה אותך- איך שאת נתפסת מבחינת מעמד חברתי, כי אחרת- מדוע את ממשיכה לעשות את מה שאת עושה?  

    אלו דברים שמתאימים לגילך בעצם, ולתהליך ההתבגרות. 

    (אני מניחה שתפסלי מייד את המחשבות שלי, שאת לא מודעת לעצמך… ושאת מוטרדת מ"מה חושבים עליך" כי זה נראה שאת מייחסת לעצמך מודעות יתר ובגרות… אבל תחשבי על זה מעט, אם תרצי. תבררי עם עצמך אם את יודעת מה את אוהבת)

    האם את חייבת להיצמד כל כך אל המוות כדי להשיג את המשמעות?

    מה עם לפנות לטיפול?

    אהבתי

    • אני לא חושבת שנצמדתי אל המוות, הוא נצמד אלי.  כילדים אנחנו מוצאים משמעות בדברים מעצם הקירבה להתחלה, וגילויים מספיק כדי לעשות אותם יקרים ונוצצים. כשאנחנו מתבגרים, מתקרבים אל המוות, הקצה השני (של הסוף) הוא שמקרין משמעות , במקום אור ההתחלה שהולך ונמוג מדברים. זה דבר טבעי ונכון. וכפי שציינתי, אין כאן צער אלא הבנה של תחושת הדחיפות שתתחזק ככל שיעברו השנים.

      יש לי כבוד רב לפסיכולוגיה, אך אני סבורה שהיא נמצאת במקום שבו נמצא המדע במאה השבע עשרה או לפני, כלומר בתקופת המיתולוגית שלה.  הפסיכולוגיה עוסקת בסיפורים ומיתוסים יותר מעובדות.  היא עתידה להתפצל לשניים:  לחולים קליניים, הפסיכיטריה והרפואה.  ולכל היתר, קואוצ’ינג או רב/ כומר.  מבחינתי,  לימודי היהדות עושים את העבודה (כלומר המסורת) ולכן אין לי צורך בזה. אני בטוחה שאנשים יכולים להפיק תועלת גם מהפרקטיקה הזו.

      אהבתי

  5. האם את מכירה את הפסיכולוגיה? כי אם את מתכוונת לפרויד ולפסיכואנליזה של פרויד, התקדמנו המון מאז, והיום באמת רוב המטפלים מתייחסים אל התורה הזו (בכל הרמות, הטיפול, אפיון הנפש והמחקר), כאל סוג של מיתולוגיה.

    ועם זאת, ההוגה שאני חושבת שהיה מעניין אותך (רק מהתרשמותי בקריאה כאן כמובן) הוא קוהוט – שדווקא קרוב יחסית לאחרים לפסיכואנליזה, וכן הדמות שבה הוא מתמקד- האדם הנרקיסיסטי (שזה שונה מההגדרה המוכרת של הנרקיסיזם. קוהוט מדבר הרבה גם על נרקיסיזם בריא).

    לא היה מעניין אותך לשמוע מה יש לפסיכולוג לומר- מבחינת קווי אישיות וכו’? לא מסקרן אותך להבין כיצד יתכן שבכל זאת יש בינך ובין אנשים אחרים דמיון- בגוון האישיות, המחשבות, בעניינים של אובססיות וחרדות, במשיכה לנושאים מסויימים.. 
    ומתוך זה להבין גם את הייחוד ואת הקושי, ואת היכולת להשתחרר ממנו.  

    אני שואלת, כי אותי זה סקרן, בעבר 🙂 הלכתי לטיפול, ובעקבות זאת פניתי גם להתמקצע בתחום.

    אהבתי

  6. … אני רואה את הטיפול (טיפול טוב) כמעבדה, שבה את פועלת, כמו שאת פועלת בחיים שמחוץ לטיפול- לעתים אף בעוצמות חזקות יותר. ומתוך זה אפשר להתבונן יחד ולהבין. למשל, מטופלת שיוצרת קשרים אינטנסיביים, סוחטי אנרגיות, שמלווים בפחד מנטישה… עשויה לפתח רגשות דומים כלפי המטפל. אלא שבחדר הטיפול, יהיה אפשר לעקוב אחר החוויה, לעצור כדי לנתח ולהבין ומתוך זה לשנות את החוויה- לאפשר לעצמך גמישות גדולה יותר בתוך קשר, מנעד רחב יותר של תגובות, פחות מוגבל ועם פחות סבל.

    אהבתי

    • אבל המעבדה הזו היא אשליה. אשליה שיוצרת תלות יקרה.   ואם כבר אשליה, מוטב שתלווה אדם מרגע שהוא קם, הולך לשירותים מתרחץ או מכין אוכל, מתחתן או נפטר. כלומר הדת, היא המיתוס הקונסיסטנטי ביותר שיצרה האנושות.  בנוסף, התלות היא לא באדם ספציפי, אלא תורה ובהשגות שהן חיצוניות ופנימיות למאמין. 

      לאנשים עם חולי (מאניה דיפרסיה סכיזופרניה דיכאון עמוק) הרפואה  וודאי נחוצה .  אבל לאנשים שפשוט קשה, כי החיים קשים, הדת זו מערכת  יותר מקיפה , זולה (!) ובעלת נסיון של אלפי שנים. אלו ספרים שנכתבו עבור אנשים ופתחו חכמים ,  וטקסים שנוגעים בכל הכמיהות האנושיות. ובכל הסטיות האנושיות.  אלו ההשגות שקבל משה מסיני (אם את מאמינה). כך או אחרת, יש שם כל כך הרבה שפע . 

      **
      זה לא סותר את העובדה שמעניין לקרוא את ההוגה שהזכרת ואשמח לעשות זאת. וכן שאני מחזקת את ידיך שאת מגישה עזרה לאנשים. בדיוק עכשיו קראתי הספר של פרויד, טוטם וטאבו. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s