כמעט כל האינטלקטואלים האתאיסטים שקראתי (מאה ה-19 ואילך) היו פסימיים, או בעלי בשורה עגומה על החיים וטבעו של האדם. גם אנשים פרטיים בעלי נפש חושבת או מהרהרת, נטו ללכת במדרון ולהחזיק בדיעות מסוג זה על עולמנו.

מנגד, רוב ההוגים הדתיים היו אופטימיים חיוניים והאמינו שגם הצרות הן דרך להוושע מקושי.  במערב, הוגים אתאיסטים ביקשו את ההתבודדות ואילו הקבוצה השנייה צמחה מתוך תחושה של קהילתיות ושירות הקהילה. על המשבר במדעי הרוח כתבתי לפני שלוש שנים והוא ידוע ומובן.  מדעי הרוח מתנגשים, לתפיסת בני זמננו, עם מקצועיות ופרקטיות. מנגד, דווקא במחנה הדתי המגמה היא (אצל חרדים ליטאיים כקבוצה שסובלת מתת העסקה) לכיוון האמריקאי המודרן אורותדוקס . במילים אחרות רוב הזרמים הדתיים מסוגלים לשלב היטב תעסוקה עם חיי רוח ולימוד.  מדעי הרוח שנתפסו בעבר כמקצוע, אינם כאלה ושאלת נחיצותם נשאלת בתוקף רב.     מאות חושבים, משוררים ואמנים אתאיסטים שפעלו בתקופת המאה העשרים,  אהובים אך לא נמצאים במעמד שהיו בו. עם הזמן חל בהם פיחות רציני. אלא, וזה סייג, אם רכשו ערך כלכלי (כמו בשדה האמנות הפלסטית), או כזה הקשור לזכויות יוצרים. במילים אחרות הוגים חילוניים שלא מעוגנים במסחר, בד"כ מפסידים עם הזמן. בניגוד להוגים דתיים שקרנם עולה עם הזמן. 

 

מה ניתן להסיק מכל זה? 

 

summertime sadness

 

לאט לאט נאלצת להפסיק לכתוב (פרוזה). לשנתיים הקרובות לפחות, עד שאשלים משימות בעולם. ואז אוכל לשוב לתת העולם שלי.  אני עם מישהו, ואני חייבת לתת את כל כולי כדי לא לפספס את זה. והמחקר כמובן, נותרה שנה וחצי.  החברים, המשפחה.  כי אני לא רוצה להפוך לנשים האלה.. אלו שאני בזה להן בנימוס. פשוט לא ניתן לקיים גם את העולם וגם את תת העולם. ואין זמן, אין זמן הארנב הלבן ממהר! הוא אמר , אם את רוצה לעלות מהמחילה, את יכולה, אבל אני יוצא ולא מסתכל אחורה. רוצה? בואי. אחרת תשארי בוונדרלנד, איי איינט קמינג באק.   

אם מישהו חושב שזה כי לא הצלחתי או משהו, ההפך הנכון. אבל לא הבלוג הוא לא כתובת לאגו שלי וזה לא משנה,  יש לי אופציות ואני בוחרת לשים אותן בצד.   לא רק הכתיבה זו נקודת המוצא המתבוננת שאני חייבת לסלק לשנתיים הקרובות. וכן אני יכולה כי זו בחירה. אני לא אורידיקה , אני שולטת בגורלי, אף אחד לא ימיט אותי במבט. אם בא לי לזחול מתת העולם אני אזחל. ואם בא לי, אחזור. המתים … ת'אמת? לא אכפת להם בכלל.  זה בכלל לא הכתיבה, זה בכלל  לא הדברים שאנחנו חושבים, זה פשוט עוד ועוד מסכים עד שמגיעים לאמת האחת.  מי שמאמין יגיד – השם. ומי שלא מאמין אולי ישתוק.  

 

לפעמים אני קוראת כותבים שאומרים שכתיבה היא הדרך היחידה להשאר בחיים. או שכתיבה היא הארץ האמיתית שהם מכירים, שהם חיו בגלות עד שכתבו. אני אומרת – בולשיט.  בנאדם בוחר הכל, בוחר גם את המיתולוגיה הפרטית שלו. אני לא מוכנה שיכפו עלי.  בחרתי ללמוד משנה ורמב"ם וכו אצל הרב כי רציתי. בחרתי לכתוב כי רציתי ואני אפסיק עכשיו כי כך רציתי.  אני בגלות, זה נכון, אבל עכשיו יוצא הארנבן שיוביל אותי הביתה לאיזה זמן. ואם יתחשק לי, אחזור. 

 

Got my red dress on tonight 
Dancing in the dark in the pale moonlight 
Got my hair up real big beauty queen style 
Highheels off, I'm feeling alive

 

 

נפלא אבל לא עכשיו

 

החודש קרו דברים.  אחד מהם, הייתה חלופת מכתבים קצרה עם עורך ספרותי חשוב (מאוד) שפגשתי לפני כחצי שנה והשארתו לו טקסטים: שני ספורים ושני מאמרים.  הוא כתב לי שקרא והתרשם ואמר שנוכל להפגש (כפי שהצעתי, באיזור אפריל כשהסמסטר יסתיים).  המאורע הזה חשוב אבל לא מהסיבה שהייתם חושבים. הוא חשוב כי הוא שחרר אותי מהפחד שאאלץ לעשות משהו נגד רצוני.   מה רצוני? פעמים רבות מדי, אני מבינה דברים על דרך השלילה.  ועל דרך השלילה הבנתי שהדבר הכי חשוב בחיים, מלבד סיום לתואר המתקדם (דבר לא טרוויאלי בכלל) הוא מה שהופך אדם לאדם, וזה יצירת חיי משפחה בשכונה צנועה ועממית, לא רחוק מעיר ילדותי.   אני יכולה לתת לעצמי היתר להתמקד אך ורק בשני התחומים האלה, לסמוך על העובדה ששני אנשי ספרות בכירים החוו את דעתם החיובית, ולהרפות.  זה לא הזמן להתפתח כסופרת כי אני לא באמת רוצה . זה בהחלט משהו שאני ארצה, כשיהיה לי בית מוגדר עם מישהו, אחרי שאסיים את התזה ואמצא את מקומי .  היה וארצה לכתוב, לנסות, תוך הבנה שהסיכוי להצלחה קטן מפני שהתחום קשה – נפלא. לא על חשבון משהו אחר.  

אני הולכת להתמקד בקשר הנוכחי שלי, בלימודים, בקשרים חברתיים ובדברים שנעים לי לעשות והם בגדר תחביב.  את שנות השלושים אנסה לרתום לדברים נוספים. 

 

ספרות וקסם

 

* למה ספרות מהלכת קסם? כי אפשר להרחיק איתה מהאנושי, ואפשר להאמין לה.  ולכן היא לא מהלכת עלי קסם, כבר כמעט שנתיים. אני קוראת ומרגישה את המניפולטיביות  ואת אי נטילת האחריות. ברור, זה לחם חוקה של אמנות. היא משוחררת , חופשייה. אז אני כבד לא יכולה לקבל את החופש כמתת כזו ששווה לזרוק עבורה הכל.  בגיל 26 התחלתי ללמוד אצל הרב. למדנו נושאים ספוראדיים ואחרי כן במסודר את הרמב"ם ועכשיו משנה.  נוצר אצלי סוג של הלם, הלם שלא לווה בהפיכתי לדתייה. אבל הלם עמוק, ששנה את מי ומה שאני.  נדמה לי שמי שבא מבית חילוני ולומד ספרות תורנית ולא עובר הלם מקביל, לא קלט את העניין עד הסוף. וגם אם בא מבית דתי , הרי מתישהו יהיה חייב לעבור מרי אתאיסטי, אחרת אין טעם באמונה.  אז אם נחזור לספרות, מה שקרה זה שלראשונה נתקלתי בכתיבה שמחד משתמשת באמצעים ספרותיים, מצד שני דורשת יכולת נתוח סמי מדעית, ומצד שלישי תובעת את כל האינטליגנציה הרגשית שנחנתי בה.  זה פשוט מציב רף (וגם אינטראקטיביות) שספרות רגילה לא יכולה לו. בין היתר כי ספרות תורנית היא קורפוס משותף של אלפי אנשים, אלפים שבהכללה גסה מכבדים זה את זה למען אותה מטרה. ואילו הספרות היפה, או העיון, היא פיסות ספוראדיות של הוגים סוליסטים.

 

 אני בכלל מנסה להיות סלחנית כיום  לאנשים, למרות המניפולציות.  וזה לא כעס על הסופר שמפעיל מניפולציות על המערכת הרגשית, ברוב המקרים בקור רוח ובתכנון הנדסי.  זו התחושה שאין לו באמת לאן ללכת.  ברוב המקרים זו רק ראווה של דחפים וכוח.  ואין לי כוח.  אז אני מנסה לחזור לקריאה ממקום אחר, לא לבקש אמיתות או טוהר או תיקון מידות או חמלה וכו.  גם לא רוחניות. אלא  שיתוף, שיתוף בעול הקיום, באבסורד ובצחוק שלו.  כן, בצחוק שבקיום.  את זה אני מסוגלת לקבל. 

 

* חשבתי על זה הרבה. אני לא אוהבת להיות בת, ואם היתה לי בחירה הייתי מעדיפה להיות בן (מעט רגיש מהממוצע ובכל זאת). אבל לא נורא, זה לא יכול ולא ימנע ממני להשיג את מה שאני רוצה.  אולי דברים אחרים ימנעו – זה לא.   למה מבאס להיות בת? כי למשל כרגע לא בא לי להתעסק בטירוף בנושא קשר רציני ואני חייבת . כן אני בזוגיות, ואם חלילה נפרד אצטרך מיד בלא כל דחוי לדאוג לזוגיות אחרת. הבחור מקסים, והאמת שכל השנתיים האלה לא היה חודש שלא הייתי בזוגיות. זה לא שאני לא יודעת לחולל ולתחזק מערכות יחסים. זה פשוט שאני לא באמת שם. זו למשל דוגמא לאילוץ אל סיטואציה בגלל שאני בת. הייתי שמחה להתחתן בגיל 37 וכרגע להתעסק דווקא בדברים אחרים. אבל אין בחירה , כלומר הבחירה הנשית בתחום הזוגי היא פיקטיבית.  זה תחום מגביל, הרה גורל לנשים, שנסגר מהר מאוד לכאן או לכאן. יש יוצאים מן הכלל אבל לא בזה עסקינן.  בקצור, אני חייבת לנתב חלק עצום מהמשאבים הרגשיים שלי, שגם כך מצומצמים לאור הלימודים והעבודה,  למערכת יחסים. וכמובן לחברים כי אין דבר כזה זוגיות מנותקת, זוג תקני הוא חלק ממרקם חברתי.  בקצור שודדים ממני כל הזמן משאבים שמנותבים לאנשים אחרים רק בגלל שאני נקבה ולא זכר.  זו החברה ואלה החיים.  

 

חבד

* אתמול בערב ישבתי בשיעור של בנות ישיבה (חב"ד) ,  פרשת "לך לך" על פי שיחת הרבי מיליובאוויטש. אני חייבת לומר שהגישה של חב"ד, זרה לי. אבל זה סקרן אותי.  ואני אסביר. חב"ד , באופן עקרוני, מרגישים שמעט זה כלום, וכמעט זה כלום. מבחינתם העובדה שישראל יושבת על חלקים מארץ ישראל השלמה, פוגם גם בשטחים שיש לנו. מבחינתם זה שיש לא מעט שומרי מסורת, נפגם ע"י אלה שרחוקים מהדת. מבחינתם העובדה שבת"א ,בארץ הקודש, יושבים כל כך הרבה חילונים,  מרעיל ומצער כ"כ שהם לא יכולים לראות את אלה שכן קרבים לדת.  מתי יבוא התיקון? כשיבוא המשיח. אני חושבת שהגישה הזו שיוצרת כמובן השתוקקות אדירה לעתיד לבוא,  מה שיוצר הינף מסיונרי חזק (יותר מכל תנועה אחרת, חב"ד היא הכי נוכחת הכי פעילה והכי מחזירה בתשובה. וכמובן הכי עשירה). הבעיה שלהם נעוצה בכך שאינם מכבדים את מושג הזמן.  הרי הזמן החל יחד עם העולם.  ומכאן שלזמן יש חשיבות, יש מהות.  והרי האל יכל לברוא את הכל מתוקן, או לעשות את התיקון מייד. כלומר לא לחינם ישנו תהליך. התהליך הוא מהות.  הזמן ,אם לא נכבד אותו, נתקף דיכאון. והם לא יכולים לראות את החלקי אלא רק את השלם, ומפספסים. והרי גם את השטחים שיש לישראל, הביאה התנועה הציונית החילונית. אם הם לא יכולים להקיר ולהוקיר את החילונות ואת הציונות, אז איך ישמחו בשטחים עליהם הם יושבים?   אבל אני מבינה גם למה יש להם מרץ כוח וחיות ביחס לשאר התנועות (מלבד הספרדים כמובן).  חב"ד מצויים בתשוקה ובדחיפות.  הם באמת ובתמים מצפים לעתיד ורק במחשבותיהם על העתיד יש את מלוא האושר והעונג. הם מלאי דחיפות להביא את 

רגעים של דיוק

 

* איך לקרוא לזה? רגע של מה בדיוק? דיוק?  

לפני כחצי שנה נפגשתי עם העורך הראשי של אחת מההוצאות הגדולות בארץ. אדם מבריק ומרתק. כאמור, החודשים עברו. שלחתי לו מייל לפני מספר ימים (למה חיכיתי כל כך הרבה?)  והוא כתב אתמול בתגובה: 'קראתי את הטקסטים והתרשמתי.  נוכל להפגש בעוד כמה חודשים כשאשוב מהשבתון'. 

אני …לא יודעת מה לומר. כבר הייתי קרובה לוותר על הקטע של ספרות. באמת. אני בחורה עדינה ואין לי כוח למאבקים ומשחקי כוח. ואין לי מושג מה ייצא מזה, אבל שאדם במעמדו יקרא אותי ויגיד מה שאמר.

הדברים הסתדרו פתאום כאילו לכפות עליי נגד רצוני. אני במסלול מחקרי אצל מרצה נחשב, אני יושבת בבניין מפואר.  יש לי לא מעט מעגלי חברים…אפילו בנושא הזוגי דברים נעים.  הכל כך כל מואר ואני נבוכה ולא רגילה. אני רגילה לתסיסה המרה של החיים. 

 

מה יהיה בסוף?  ואיזה פחד, זה אומר שאצטרך להמשיך את הטקסטים לנובלות.  אני פשוט….רועדת. כי מצד אחד רציתי כבר לוותר גם כי קשה לי וכי זה מעמיס . פשוט קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי שאבדוק את המייל ואם הוא מגיב באדישות או בחוסר עניין אז די כבר. אני פשוט אתמקד בבחור ובלימודים ובחיים שלי. יש לי אפילו חיי רוח (הלימודים התורניים אצל הרב היקר). ולמרות זאת, אם בכל זאת תהיה  אפשרות להתפתח בחסותו של האיש הזה…זה …טוב אני באמת חייבת לא לוותר כל כך מהר על דברים שחשובים לנפשי.

 

 

בדרך החוצה

 

איזה זכות; אני לומדת כעת במקביל משנה, מורה נבוכים (רמב"ם)  ואת ליקוטי מוהר"ן (רבי נחמן). זו זכות ללמוד את כל הטקסטים האלה מפי הרב, הוא עילוי וגם ממש מצחיק. אני חושבת שזכיתי, בהחלט. נכון הרבה נלקח ממני בשנים האחרונות. אבל גם קבלתי. איזה מוזר הכל, אבל בעצם לא כל כך מוזר. אחרי שגמעתי, כפשוטו פשוט גמעתי כל כך הרבה ספרים בגילאי 20-25, זה היה אך טבעי. כלומר אחרי שגומעים כמויות רציניות באמת של ספרות, מתחילה המייה בנפש, לחפש מקור גבוה יותר לכל. מקור פרסונלי כן? בתור מישהי שמגיעה מתחום אנליטי, ידעתי שאי אפשר לעשות האלהה לרציונאליות האנושית. או למדע.  ת'אמת, אני לא מבינה אנשי ספרות שאין להם רגש דתי בכלל. כלומר, אני לא חושבת שכולם צריכים להיות דתיים, אבל בעלי רגש דתי… איזה מוזר הכל.  הוא אמר בשעתו שאנחנו הולכים בכיוונים מנוגדים, וצדק. כשעזב את הספרות התורנות בקש  במקומה את אמנות הספור החילונית החפה מהמיתולוגיה מהריח המשיחי. אבל הוא טועה כל כך, ובאופן כל כך יסודי שאין לי מילים בשפה להבהיר את טעותו. הוא גם טועה כי צדק. הכל כל כך מוזר ומרתק. לפרקים מפחיד, מייסר, מגעיל, משגע, הגיוני. הכל מתחלף כמו במסך של אייפד. אנחנו חיים בתקופה שבה הכוח המדמה חזק מאוד. האימאג'ים, המראית, ולעומת זאת השפה שולית. אינטואיטיבית איני יכולה לכפות על עצמי להעשות לכותבת כי אני מבינה שהכתב אבד את המרכזיות לטובת התמונות. תנועת התמונות.  יכול להיות באמת שהספרות סיימה את תפקידה במובן המוכר לנו. העיתונות וודאי, אבל אולי גם הספרות. השירה. הן בדרך החוצה. ומה בכך?

 

 

* כל מי שעצב אותי אינטלקטואלית, שזה ארבעה או חמישה אנשים פחות או יותר, הם גברים. אני מתכוונת לתפיסת עולם, רעיונות, מחשבה.   כל מי שאני לומדת או מגלגלת בשיחה, סופרים או פילוסופים או רבנים וואטאבר, הם גברים.  זה מצער אותי  ואין לי כוח פשוט להלחם כי לא בא לי להלחם אלא להשתייך לצד המנצח. ואני לא. האם זה בגלל המין שלי? לא בדיוק. אבל יש לזה חלק, בהחלט.  אין לי דחיפות לשנות משהו, כי אני מרגישה שדברים חוזרים למקומם הטבעי.  אני פשוט סבילה ביחס למה שאופף אותי, וזו תכונה נשית. אישור נוסף להשתייכותי לצד הלא מנצח. אני מרגישה שהעולם איננו שלי ולכן אין לי לשנותו.   אין בי כוח להלחם, אך להפסיד אני שונאת. 

 

* כל מה שיפה בעולם והוא מעשה ידי אדם, מעורר בי סבל, אני מקנאה נורא במי שעשה או הגה אותו. כל מה שיפה בעולם ואינו מעשה ידי אדם, מעורר בי סבל כי הוא מצוי לרוב סדרי גודל רבים ביחס אלי, כמו אורן של גלקסיות, הים, האופק המאובק של המדבר…  אני לא יכולה להתחרות בזה, זה כמעט נצח.  ואנשים עצמם מעוררים בי סבל, כי הם זמניים.  הם מזמנים אובדן וצער על שאאלץ להפרד מהם.   יש לי בעיה משונה עם ממד הזמן, זהו כנראה העניין.  אני לא מצליחה לכבד את הזמני, ובנצחי אני מקנאה כל כך.  יוצא שאני לכודה בלי יכולת להשתחרר.  אבל זו פיקציה, כי פאנקייק שוקולד עם ריבה או המבורגר או סושי, שינה טובה של 9 שעות, סרטים מצוירים (בייחוד אגדות האחים גרים)  אלה הם אושר צרוף. הם פשוט אושר צרוף.  אז מה יהיה?

 

 

כל בני הזוג המשמעותיים שלי (עד גיל)22,  משתייכים כיום לשמאל הראדיקלי.  קשה להסביר איזה קשת של תחושות זה מעורר, לראות פנים של אדם אהוב או קרוב מאוד לשעבר,  על יד ניסוחים זרים כל כך. אני פשוט חשה שזה מדגיש את הגלות שלי ביתר שאת, יותר מכל דבר אחר.  הפנים המחייכות של א', המיתולוגי, האדם שהכי אהבתי בחיי,  ליד פסקאות שמזמינות אנשים ל"ביקור סולידאריות בכפר אמו, שכונה פלסטינית במזרח ירושלים..וכו וכו" . מצד אחד אני חשה שיש לי השפעה על האדם הזה, ומצד שני הטקסטים מורים לי שכבר לא.  שלושה, שלושה בני זוג או אקסים או איך שלא נקרא לזה בשמאל הראדיקלי.  ואני מאוד לא  תמיד הצבעתי לעבודה, גם כשסבלה מתת ייצוג תקשורתי, האמנתי במפלגה הזו.  וככל שהיא לוקחת מרכזה או ימינה, כך ייטב בעיניי.   שלושת השמאלנים לשעבר האלה מסמלים כמה עקורה הייתי בעצם. 

אין ספק שנווטתי בין הזרמים התת קרקעיים של הקבוצה הזו, שחלקתי אתם זמן וקורת גג ורגשות וכו'.  ועכשיו כל מה שנשאר זו זרות.  וגם ר' שלמד אתי פעם בחטיבה והלך ללמוד הסטוריה, וכמה חבל אני חושבת, מדפדפת בין התמונות.  איזה בזבוז עצום של כושר חשיבה מעולה, כמה חבל שהשתלטו עליו כל כך צעיר. 

בהמשך, באמצע שנות העשרים לחיי,  כמהתי או חברתי לאמנים נרקסיסטים, מצליחים, שהשתייכו לאותו מזל (תאומים דה). וברור שגם זו תנועה
שתסתיים רחוק. כי אני לא כמותם, ולא אהיה.  ובסוף כל מה שאדם רוצה זה את
הדומה. ואולי מוטב כבר להפסיק ליילל ולא
להשבר כי הכי טוב שאהיה עם מישהו שלמד מה שלמדתי, שחולק את התפיסות שלי.
שלא חוטא בכתיבה או צילום או יצירה או דיעות פוליטיות מפליגות, שפשוט חי.

 

לחיות, לחיות זו מיומנות נרכשת? 

 

 

לא מצליחה להרגיש, דאמיט. פשוט נשחק המנגנון.  אני יוצאת כל חודשיים עם בחור אחר ולא עושים שום אינטימיות, בסוף נפרדים באדישות. לא הולך לי להרגיש מה אני אעשה…אפילו עם הקולנוען שכביכול יש רגש, אני לא באמת שם. והיום אמרתי, אם אתה רוצה להתחתן אני מוכנה.  אם הוא לא הולך על זה אני מנתקת אתו את הקשר. אין בזה כל טעם, אבל גם כשננתק לא יהיה. פשוט כל הנושא הרגשי פאסה מבחינתי.  אני לא מסוגלת כבר. הייתי טפשה נתתי להוא את הלב שלי לפני 4.5 שנים, לבנאדם הזה שספק אם אפשר לקרוא לו אדם,  ערפד יותר.  עכשיו רק לעשות הצגה אני מסוגלת.  זה עובד לחודש חודשיים, אחרי כן זה קורס. מתי אני כן מרגישה? כשלומדת אצל הרב משנה או רמב"ם וכאלה. כנראה זה הכיוון, גם אם אני לא דתייה. מה לעשות, הלב פונה לשם. אני תופסת את הרגש הדתי כדבר הטהור היחיד שנשאר… בסדר אז זה גם משהו, נעבוד עם מה שיש.  כנראה יש חוקי שימור בדברים האלה של הרגש.   אני כל כך קשורה למשפחה שלי בירושלים.  לא ידעתי כמה הם חשובים, חוף המבטחים והמקור לאושר והאור. דרכם אני יכולה לדמיין עבורי עתיד. בלי המשפחה לא היה לי כלום בעולם הזה.