הערה על לימוד הרמב"ם

 

 המקרה של הרמב"ם מעניין כדלת מסתובבת למי שמתלבט באמונה (מתקרב או מחפש מפלט) .הוא מבקש לרצף הכל באמצעות השכל, ובונה מדרגות שכליות עד לאמיתות הגבוהות ביותר.  ואם המדרגות הלוגיות מובילות למעלה,  אפשר כמובן לרדת בהן .  כאדם מאמין, הוא מניח שהתקיימה מתישהו בהסטוריה, פריצה של המציאות הטבעית ע"י האל (התגלות הר סיני), ומשם ורק משם נמשכת אמונתו בשכל כאמצעי להשגתו של אותו אל.

מהי תכלית האדם? האם מדובר בהגעה להשגות השכליות הגבוהות ביותר ?

נתחיל בספר "שמונה פרקים". בו, הרמב"ם טוען שקניית חוכמה באמצעות השכל איננה תכלית האדם . תכלית האדם לדידו כוללת הכרה בפעולת האל בעולם, והדמות לאל בשלוש פעולות ספציפיות: חסד משפט וצדקה. כלומר, האל ברא את העולם ופועל בו בשלוש פעולות ספציפיות אלו. מובן שאי אפשר לדעת מה תכלית הבורא המתואר, אבל הרמב"ם מניח שמכיון שהאל פועל בחוכמה נובע שהפעולות האלה כוללות חכמה רבה. כלומר, לפיו, האדם המשיג באמת את החוכמה הגבוהה יותר , יודע שקיימת חוכמה בפעילות המוסרית בעולם. כתוצאה מכך הפעילויות הללו שבות להיות חלק מתכלית השגת החוכמה, והרי אמרנו כי הרמב"ם מבקש לרצף הכל באמצעות השכל.

 

מה ההבדל בין הרמב"ם לפילוסופים?

לפי הפילוסופים ההשגה הגבוהה ביותר היא החוכמה והידע,  משהו מופשט שניתן לחבור או לא לחבור אליו באמצעות ההגיון,  כמו התחברות לרשת החשמל.  אותו משהו מרוחק, השגחתו על האדם (אם בכלל יש טעם להשתמש בהאנשה כזו) היא פעולה מכאנית לחלוטין.  ואילו על פי הרמב"ם הפנייה של האל לעולם נעשית על ידי יסוד קריטריון מוסרי, ומאורעות האדם וחייו אינם מקרה אלא משפט ארוך שכולל ערך מוסרי.   מה מונע בעצם מהפילוסופים להגיע להשגת האל/ להאמין?  אחרי הכל הם מתעסקים בחוכמות גבוהות מאוד?   לפי אמונתו של הרמב"ם, כל עוד מתעסקים בחוכמת הלימודים ובמלאכת ההגיון, מדובר בהתהלכות סביב המהות שהנה השגת האל (" ודע, בני, שאתה , כל עוד תתעסק בחכמת הלימודים ובמלאכת ההגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער – כמו שאמרו ז"ל על צד המשל: עדיין בן זומא מבחוץ ").  בהשגת האל יש יסוד של בחירה.  לא מדובר בהתחברות למנגנון מכאני שיכפה על האדם משהו נגד רצונו (כמו למשל שפיסיקאי מגלה במעבדה ערכו של קבוע מסויים).  

 

הספר "מורה נבוכים" נכתב ע"י הרמב"ם, לפי עדותו, כדי ליישב את מושג הנבואה וקיומה של הנבואה, עם צורת חשיבה רציונלית . במילים אחרות,  כדי להראות שאין סתירה בין שני אופני התפיסה.  בספר מרחיב הרמב"ם על מהותה של האמונה ומדגיש שלבה של האמונה שלילה של כל יסוד מאניש.  אך גם זה לא מספיק. הוא מפתח בספר שיטה שמהותה השגת האל ע"י שלילה ססטמטית של כל תואר אפשרי (למשל שהאל חזק או טוב או קנאי או ירוק וכן הלאה..),בוין התארים הנשללים כלול גם התואר "קיים". למעשה , האל מצוי מעל למונחי הקיימות או האי קיימות שלנו. רק הפנמה עמוקה של עובדה זו מאפשרת (יחד עם עשיית המצוות) צורת חשיבה גבוהה יותר, ומכאן הגעה למטרה: השגת האל דרך השכל. 

 

 

מעניין לקרא את הספר על רקע דבריו של הפיסיקאי ריצ'ארד פיינמן, אתאיסט, על אמונה באל.  כדאי לשים לב לחלק שפיינמן מזכיר את המהלך העומד בבסיס התקדמות הידע המדעי, שימת הספק או השלילה לפני הנחות.

 

 

                        

 

 

13 מחשבות על “הערה על לימוד הרמב"ם

    • בנוגע ללייבוביץ’,אני לא רואה בו אדם דתי. לא כל מי ששם כיפה או מגדל זקן ועושה מצוות הוא כזה.   מעדיפה את האתאיזם הישיר והברור של פיינמן. 

      אהבתי

      • הדברים של ליבוביץ לא נבחנים על ידי כמושמעים על ידי אדם דתי,
        אלא על ידי פילוסוף שהוא, לדעתי, החשוב ביותר שהיה פה בישראל, גם מבחינת הלך המחשבה וגם מבחינת הנכונות להשפיע על הציבור.
        בכל מקרה, הוא עצמו בוודאי שלא היה מסכים איתך לגבי הגדרתו כאדם לא דתי.

        אהבתי

  1. ועוד מפתח בדברים של פיינמן:

    I can live with doubt and uncertainty
    it’s much more interesting
    והכי יפה:
    it doesnt frighten me

    והרמב"ם, כמו רבים אחרים, צייר את המטרה סביב החץ. אני חושבת שחיים של סקרנות וענין אמיתיים לא יכולים להסתדר עם אמונה

    אהבתי

    •  דבר ממה שפיינמן אמר לא גולש מטווח הדיון שמצוי כבר כמה מאוד שנים אם לא יותר, במשנה.  מה שניסיתי להציג זה דמיון בין החשיבה התיאולוגית של הרמב"ם,  לצורת החשיבה המדעית  (שהתפתחה מאות שנים מאוחר יותר).  הדמיון הזה, שהוא הוא בסיס להתפתחות המדע והצלחתו, איננו מקרי.

      הוא אולי נרגש מאי וודאות, אבל המדע מבקש לדעת ולוודא.    בגילוי מדעי אין יסוד של בחירה (לא כשתיאוריה מאומתת בנסויים).  אך מהות האמונה הדתית, ע"פ הרמב"ם (ולא רק הוא) היא הבחירה החופשית.

      אהבתי

      • כאן ההבדל-המדע יוצא מהנחה של אי ודאות והרמב"ם בוחר מראש את הודאות ומאמת אותה לעצמו בלהטוטנות (וכן. לא רק הוא והדיון הזה אכן עתיק יומין).

        אין ויכוח שבחירה באמונה היא בחירה-אם נתעלם בשלב זה מכל מיני מחקרים או פסודו מחקרים שמחפשים הקשרים גנטיים או משכליים לנטיות הללו. בכל מקרה, מהות הבחירה הזו היא אימוץ א-פריורי של פרדיגמה. גם הבחירה להגביל את עצמך לספקטרום מחשבה מסויים היא בחירה. אין ספק
        אני חושבת שהבחירה הזו היא בכלל רגשית במהותה וכמובן לגיטימית. רק ההשלכות והאימפלמנטציות שלה לרוב מצערות

        אהבתי

    •  אני מתכוונת לפילוסופים שהרמב"ם הכיר, כמו אריסטו (בעיקר). אבל האבחנה בין ה’מה’ שהפילוסופיה מתעסקת , לבין ה’מי’, של היהדות תקפה לכל התקופות בהן הפילוסופיה פעלה.

      אהבתי

      • אני שואל כיוון שהרבה ממה שאת כותבת שמשך אותך לרמב"ם וללימודי היהדות העסיק גם את הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים ואותם את לא מזכירה בכלל למרות שהגיוני שאת לפחות מכירה. זה בגלל שאת לא מתחברת אליהם ?

        (במקרה הזה למשל האקזיסטנציאליטים בניגוד למסורת היוונית לא מניחים שהחוכמה כלשעצמה היא בעלת ערך אלא רק כאמצעי למטרה)

        בכלל מאוד מעניין אותי החיבור השכלתני שלך דווקא לדת, אותי הצד השכלתני רק מרחיק מכל רעיון דתי. 
        קשה לי מאוד לדמיין איך אפשר להתחבר הגיונית לרעיונות תיאיסטים, אז אני קצת מנסה להבין את זה דרכך.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s