גניחות

 

 שמעתי שיעור על הרבי נחמן מברסלב, שקשור לפוסט מודרניזם, וקרה לי משהו ממש מוזר, משהו שלא קרה אף פעם לא בלימוד משנה ולא רמב"ם. גם לא  ביום כפור האחרון או באחד החגים.  בקצור, בסוף השיעור זלגו לי דמעות.   הרגשתי איך כל מה שקרה לי בשנים האחרונות,  איך הכל מתחבר במקום לא מילולי שכזה.  נדהמתי שדברים שכתבתי ביומן כבר בגיל 20,19,  נהיו חלקים משלם רחב  שהאדם הזה דיבר (מתוך טקסט שנקרא ליקוטי מוהר"ן , חובר אחרי שבקר בישראל קרוב לשנת 1800).  תחושה מתוקה של ענווה כסתה את מחשבותיי, הכל עמד במקום הנכון.  הלימודים העבודה המשפחה העיניים הנפקחות בעדינות בבוקר.  הכל היה בדיוק במקום. זה מוזר, תחושה כזו עקשנית של עונג.

לפני שבועיים הלכנו לבת ים, היה שם פסטיבל רחוב. אחרי המופע חפשנו לקנות פיצה באחד הרחובות באיזור, וכשנכנסנו לפיצריה קטנה עמדה על הקיר תמונה גדולה של רבי נחמן מברסלב, מחייך ומביט לשמיים.  בעל הפיצה יצא מהדוכן אסף כמה קופסאות מהשולחנות בחוץ. ואז הוא נכנס התקרב לתמונה ונישק אותה.

כן, צריך להפריד בין תופעת הברסלביזם מתורת רבי נחמן עצמו. אבל אין באמת צורך לעשות כזו הפרדה.  הדמעות שלי אומרות משהו, הן אומרות שאי אפשר לפרוש את תורת רבי נחמן במרחב שכולו לשוני.  יש בתורתו משהו שפורץ את השפה, וזה לא אופייני ליהדות. היהדות היא דת מילולית מאוד. אבל אצל רבי נחמן יש משהו לא מילולי. במובן זה הוא נטע זר בעל פוטנציאל כפירה אמיתי.  וכך גם הזרם שלו, הברסלבים.   אני לא חושבת שנתקלתי קודם לרשימה של רבי נחמן , שנקראת "הנפילה אל החלל הריק", אזכור כה מפורש מדוייק ובעל הקשר, לתופעת הפוסט מודרניזם.  ועוד כמאתיים שנה לפני שפרצה במלוא כוחה בתרבות ובמערכות המושגים שלנו. ושוב אני אומרת, הקשר. 

 אין דרך יותר עדינה להגיד את זה.  ככל שהרוחניות  (מה זה אומר?) מתחזקת, כך הדרישה ל…נקרא לזה טומאה. כלומר התאווה, לא רק לאדם מסויים או לגוף מסויים.  תאווה שמחפשת הרס אבל לאו דווקא מסתיימת בהרס. אז מדובר בשתי תופעות שהולכות יד ביד.  מטורף. זה גם מדיר שינה מעיניי, מעניין מה היו הפנטזיות של גדולי ההוגים שיצא לי לקרוא.   המין הוא מרחב הרבה יותר כן מאשר השפה.  אני מהופנטת מכל מה שעובר דרכי, מכל האינפורמציה. אני מכורה למידע מכל מיני סוגים.  פתאום נזכרתי בערפילית המידע של פרימן דייסון (מתוך "אינסופי לכל עבר").  מה לא בסדר בערפיליות בעצם, שהן בודדות?  הן נטולות גוף. אני מבינה שמה שמפריע לי אצל פרימן דייסון וגם אצל ריי קורצוייל, שהם מפנטזים על התפצלות מהגוף. שהם רוצים לייתר את הגוף. שהם רוצים להפסיק היכנע לבשר. ואני כן חושבת.    זה כל כך יפה בעיניי, כל ההוגים של כל המחשבות, כולם גנחו .

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s