כמעט כל האינטלקטואלים האתאיסטים שקראתי (מאה ה-19 ואילך) היו פסימיים, או בעלי בשורה עגומה על החיים וטבעו של האדם. גם אנשים פרטיים בעלי נפש חושבת או מהרהרת, נטו ללכת במדרון ולהחזיק בדיעות מסוג זה על עולמנו.

מנגד, רוב ההוגים הדתיים היו אופטימיים חיוניים והאמינו שגם הצרות הן דרך להוושע מקושי.  במערב, הוגים אתאיסטים ביקשו את ההתבודדות ואילו הקבוצה השנייה צמחה מתוך תחושה של קהילתיות ושירות הקהילה. על המשבר במדעי הרוח כתבתי לפני שלוש שנים והוא ידוע ומובן.  מדעי הרוח מתנגשים, לתפיסת בני זמננו, עם מקצועיות ופרקטיות. מנגד, דווקא במחנה הדתי המגמה היא (אצל חרדים ליטאיים כקבוצה שסובלת מתת העסקה) לכיוון האמריקאי המודרן אורותדוקס . במילים אחרות רוב הזרמים הדתיים מסוגלים לשלב היטב תעסוקה עם חיי רוח ולימוד.  מדעי הרוח שנתפסו בעבר כמקצוע, אינם כאלה ושאלת נחיצותם נשאלת בתוקף רב.     מאות חושבים, משוררים ואמנים אתאיסטים שפעלו בתקופת המאה העשרים,  אהובים אך לא נמצאים במעמד שהיו בו. עם הזמן חל בהם פיחות רציני. אלא, וזה סייג, אם רכשו ערך כלכלי (כמו בשדה האמנות הפלסטית), או כזה הקשור לזכויות יוצרים. במילים אחרות הוגים חילוניים שלא מעוגנים במסחר, בד"כ מפסידים עם הזמן. בניגוד להוגים דתיים שקרנם עולה עם הזמן. 

 

מה ניתן להסיק מכל זה? 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s