גניחות

 

 שמעתי שיעור על הרבי נחמן מברסלב, שקשור לפוסט מודרניזם, וקרה לי משהו ממש מוזר, משהו שלא קרה אף פעם לא בלימוד משנה ולא רמב"ם. גם לא  ביום כפור האחרון או באחד החגים.  בקצור, בסוף השיעור זלגו לי דמעות.   הרגשתי איך כל מה שקרה לי בשנים האחרונות,  איך הכל מתחבר במקום לא מילולי שכזה.  נדהמתי שדברים שכתבתי ביומן כבר בגיל 20,19,  נהיו חלקים משלם רחב  שהאדם הזה דיבר (מתוך טקסט שנקרא ליקוטי מוהר"ן , חובר אחרי שבקר בישראל קרוב לשנת 1800).  תחושה מתוקה של ענווה כסתה את מחשבותיי, הכל עמד במקום הנכון.  הלימודים העבודה המשפחה העיניים הנפקחות בעדינות בבוקר.  הכל היה בדיוק במקום. זה מוזר, תחושה כזו עקשנית של עונג.

לפני שבועיים הלכנו לבת ים, היה שם פסטיבל רחוב. אחרי המופע חפשנו לקנות פיצה באחד הרחובות באיזור, וכשנכנסנו לפיצריה קטנה עמדה על הקיר תמונה גדולה של רבי נחמן מברסלב, מחייך ומביט לשמיים.  בעל הפיצה יצא מהדוכן אסף כמה קופסאות מהשולחנות בחוץ. ואז הוא נכנס התקרב לתמונה ונישק אותה.

כן, צריך להפריד בין תופעת הברסלביזם מתורת רבי נחמן עצמו. אבל אין באמת צורך לעשות כזו הפרדה.  הדמעות שלי אומרות משהו, הן אומרות שאי אפשר לפרוש את תורת רבי נחמן במרחב שכולו לשוני.  יש בתורתו משהו שפורץ את השפה, וזה לא אופייני ליהדות. היהדות היא דת מילולית מאוד. אבל אצל רבי נחמן יש משהו לא מילולי. במובן זה הוא נטע זר בעל פוטנציאל כפירה אמיתי.  וכך גם הזרם שלו, הברסלבים.   אני לא חושבת שנתקלתי קודם לרשימה של רבי נחמן , שנקראת "הנפילה אל החלל הריק", אזכור כה מפורש מדוייק ובעל הקשר, לתופעת הפוסט מודרניזם.  ועוד כמאתיים שנה לפני שפרצה במלוא כוחה בתרבות ובמערכות המושגים שלנו. ושוב אני אומרת, הקשר. 

 אין דרך יותר עדינה להגיד את זה.  ככל שהרוחניות  (מה זה אומר?) מתחזקת, כך הדרישה ל…נקרא לזה טומאה. כלומר התאווה, לא רק לאדם מסויים או לגוף מסויים.  תאווה שמחפשת הרס אבל לאו דווקא מסתיימת בהרס. אז מדובר בשתי תופעות שהולכות יד ביד.  מטורף. זה גם מדיר שינה מעיניי, מעניין מה היו הפנטזיות של גדולי ההוגים שיצא לי לקרוא.   המין הוא מרחב הרבה יותר כן מאשר השפה.  אני מהופנטת מכל מה שעובר דרכי, מכל האינפורמציה. אני מכורה למידע מכל מיני סוגים.  פתאום נזכרתי בערפילית המידע של פרימן דייסון (מתוך "אינסופי לכל עבר").  מה לא בסדר בערפיליות בעצם, שהן בודדות?  הן נטולות גוף. אני מבינה שמה שמפריע לי אצל פרימן דייסון וגם אצל ריי קורצוייל, שהם מפנטזים על התפצלות מהגוף. שהם רוצים לייתר את הגוף. שהם רוצים להפסיק היכנע לבשר. ואני כן חושבת.    זה כל כך יפה בעיניי, כל ההוגים של כל המחשבות, כולם גנחו .

 

למה אני לא קוראת שירה

 

למה אני לא קוראת שירה? 

יש שני סוגי שירה:  אמת ושווא.  השווא לא מעניין. אז שירת אמת אני לא קוראת. למה? כי במקום שמנץ הרצון שלי, הזהות, אני לא יכולה שמשהו יעמוד שם, כל כך קרוב. הנשמה נעתקת.  אני זוכרת, פעם ראשונה ששמעתי את הסונטות והפרטיטות לכנור סולו של באך,  אותי לפני ואחרי, וזו לא אותה אחת. משהו נפקח, משהו אסתטי ויפה אבל עד היום אני מתנדנדת.   בקריאת שיר אמיתי, הקליפות הנחוצות  כדי לקיים חיים, הן נעלמות. אני לא יכולה לעמוד כל כך חשופה מול משהו לא אחראי. ה'אני' של האדם השני, המחיצות ביננו מתייתרות, משהו נורא קורה. ואני לא רוצה להיות שם כשזה קורה.   זה מאחורי המחשבות, הרגשות, פשוט לא מן האפשר לאהוב מישהו פשוט בשל המילים שלו.  אני לא יכולה לחלק אהבה בצורה כזו. לא יכולה שישדדו ממני את הסוד שלי כל פעם שאני הופכת דף.  אז אני לא קוראת שירה.  אבל היא בלבי, ותמיד תהיה.

 

 

 

לא שהייתי מאמינה גדולה, אבל אני חווה כעת משבר אמוני. הפיקסל שהיה על לוח לבי, מהבהב.  חוץ מזה אני אוהבת מאוד מאוד את היהדות ונהית ללמוד. אבל הפיקסל הזה, אני צריכה לדאוג שיאיר.  

 

הערה על לימוד הרמב"ם

 

 המקרה של הרמב"ם מעניין כדלת מסתובבת למי שמתלבט באמונה (מתקרב או מחפש מפלט) .הוא מבקש לרצף הכל באמצעות השכל, ובונה מדרגות שכליות עד לאמיתות הגבוהות ביותר.  ואם המדרגות הלוגיות מובילות למעלה,  אפשר כמובן לרדת בהן .  כאדם מאמין, הוא מניח שהתקיימה מתישהו בהסטוריה, פריצה של המציאות הטבעית ע"י האל (התגלות הר סיני), ומשם ורק משם נמשכת אמונתו בשכל כאמצעי להשגתו של אותו אל.

מהי תכלית האדם? האם מדובר בהגעה להשגות השכליות הגבוהות ביותר ?

נתחיל בספר "שמונה פרקים". בו, הרמב"ם טוען שקניית חוכמה באמצעות השכל איננה תכלית האדם . תכלית האדם לדידו כוללת הכרה בפעולת האל בעולם, והדמות לאל בשלוש פעולות ספציפיות: חסד משפט וצדקה. כלומר, האל ברא את העולם ופועל בו בשלוש פעולות ספציפיות אלו. מובן שאי אפשר לדעת מה תכלית הבורא המתואר, אבל הרמב"ם מניח שמכיון שהאל פועל בחוכמה נובע שהפעולות האלה כוללות חכמה רבה. כלומר, לפיו, האדם המשיג באמת את החוכמה הגבוהה יותר , יודע שקיימת חוכמה בפעילות המוסרית בעולם. כתוצאה מכך הפעילויות הללו שבות להיות חלק מתכלית השגת החוכמה, והרי אמרנו כי הרמב"ם מבקש לרצף הכל באמצעות השכל.

 

מה ההבדל בין הרמב"ם לפילוסופים?

לפי הפילוסופים ההשגה הגבוהה ביותר היא החוכמה והידע,  משהו מופשט שניתן לחבור או לא לחבור אליו באמצעות ההגיון,  כמו התחברות לרשת החשמל.  אותו משהו מרוחק, השגחתו על האדם (אם בכלל יש טעם להשתמש בהאנשה כזו) היא פעולה מכאנית לחלוטין.  ואילו על פי הרמב"ם הפנייה של האל לעולם נעשית על ידי יסוד קריטריון מוסרי, ומאורעות האדם וחייו אינם מקרה אלא משפט ארוך שכולל ערך מוסרי.   מה מונע בעצם מהפילוסופים להגיע להשגת האל/ להאמין?  אחרי הכל הם מתעסקים בחוכמות גבוהות מאוד?   לפי אמונתו של הרמב"ם, כל עוד מתעסקים בחוכמת הלימודים ובמלאכת ההגיון, מדובר בהתהלכות סביב המהות שהנה השגת האל (" ודע, בני, שאתה , כל עוד תתעסק בחכמת הלימודים ובמלאכת ההגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער – כמו שאמרו ז"ל על צד המשל: עדיין בן זומא מבחוץ ").  בהשגת האל יש יסוד של בחירה.  לא מדובר בהתחברות למנגנון מכאני שיכפה על האדם משהו נגד רצונו (כמו למשל שפיסיקאי מגלה במעבדה ערכו של קבוע מסויים).  

 

הספר "מורה נבוכים" נכתב ע"י הרמב"ם, לפי עדותו, כדי ליישב את מושג הנבואה וקיומה של הנבואה, עם צורת חשיבה רציונלית . במילים אחרות,  כדי להראות שאין סתירה בין שני אופני התפיסה.  בספר מרחיב הרמב"ם על מהותה של האמונה ומדגיש שלבה של האמונה שלילה של כל יסוד מאניש.  אך גם זה לא מספיק. הוא מפתח בספר שיטה שמהותה השגת האל ע"י שלילה ססטמטית של כל תואר אפשרי (למשל שהאל חזק או טוב או קנאי או ירוק וכן הלאה..),בוין התארים הנשללים כלול גם התואר "קיים". למעשה , האל מצוי מעל למונחי הקיימות או האי קיימות שלנו. רק הפנמה עמוקה של עובדה זו מאפשרת (יחד עם עשיית המצוות) צורת חשיבה גבוהה יותר, ומכאן הגעה למטרה: השגת האל דרך השכל. 

 

 

מעניין לקרא את הספר על רקע דבריו של הפיסיקאי ריצ'ארד פיינמן, אתאיסט, על אמונה באל.  כדאי לשים לב לחלק שפיינמן מזכיר את המהלך העומד בבסיס התקדמות הידע המדעי, שימת הספק או השלילה לפני הנחות.

 

 

                        

 

 

עצבות ונחמה

 

אני מרגישה עצבות הנובעת מחוסר יכולתי לבטא במילים את רובם של החיוויים שלי אודות העולם.  המוני מחשבות ותפיסות הנוגעות לאקטואליה ודת ואהבה ואוכל וכן הלאה.  אינני מבינה למה, אבל מרגע שקפצה התודעה ואיכויות הרוח עלו, אני לא מצליחה לדבר כבעבר. שותקת רוב הזמן, בוהה באויר,  לא בעצב אלא תחושת עומס בלתי נתנת לכימות.   כל כך הרבה ספרים קראתי ורעיונות עכלתי במיהרות לא נתפסת,  ופרטים שנחרטים בזכרוני בעקשות.  אני מרבה להתבונן על אנשים שאחרים אולי לא רואים… אבל אולי יש במחשבה הזו התנשאות.  אני מרגישה שייעודי כאדם לא מאפשר, כרגע, לומר את כל מה שיהיה להאמר. ומתחשק לי להסתלק מבלי לומר דבר. אולי אני פשוט נגועה בתזזית משיחית  כמותה חשו אלפי אנשים יומרניים במרוצת השנים? אבל מה המילה הזו, משיחיות, בכלל אומרת? 

 

הקשבתי להרצאה של פרופ' קרלו שטרנגר בTed.  ניתן לסכם אותה במילים:  דת זה רע, תאמינו לי פעם הייתי דתי.  

מוקדם יותר הערב ביליתי עם ארבעה אנשים שכנראה שייכים גם כן ל"שמאל הראדיקלי". ארבעת האנשים יצאו מזועזים וטרוטי עיניים מסרט מחסומים בסינמטק.  אחרי כן הזמינה אותנו אחת ,  בחורה מוכשרת מאוד בתחומה כאמנית,  לבית מהודר במרכז העיר.  כל כמה דקות הוזכרה המילה "ברלין".   הרי אי אפשר להשתייך לאינטליגנציה השמאלנית בארץ אם לא נוסעים תכופות ל"ברלין".  מאחר והיא ארחה אותי ורציתי לחלוק לה כבוד, לא אמרתי כלום.  תמיד האנשים האלה "מברכים" אותי על כך שאני לא נראית יהודייה, ושבברלין וודאי פונים אלי בגרמנית. אכן, הישג אנושי של הוריי, שיצרו בת שלא נראית יהודייה ואפשר לפנות אליה בגרמנית.   כמעט תמיד כל הבחורות ה"שמאל ראדיקליות" האלה,  נוסעות לברלין ומנהלות רומן עם בחור גרמני, בלהט מזוכיסטי תת קרקעי .   הם גלגלו ג'וינט ואני סרבתי.  אחרי כן התפתחה שיחת עומק על הקושי לחיות במקום עמוס סחים, ימנים, בורים ומה לא.  וכל הזמן נאלצתי להיות מנומסת כי היא ארחה אותי.  וגם אם הייתי נותנת לעצמי לדבר, לא הייתי יכולה לומר. אני אימפוטנטית רטורית.  וזאת כי במהותי אני משגשגת בסביבה שקוטבית לתפיסה הנוכחית שלי, אני צריכה ללכת נגד עצמי כדי לבוא לידי בטוי.     מה יכול לגרום לדיכאון? המחשבה שאאלץ לבלות את ימיי מוקפת באנשים כאלה ללא היכולת לדבר אתם.  נכון, הם עמוסים בתפיסות ירודות, אבל אני לא בסדר בשתיקתי, שלא מצליחה להעביר מה שכל כך דרוש. אם נגעתי באמיתות גבוהות,  מה הטעם אם הן לא עושות דרכן הלאה, לאנשים שיפיקו מהן תועלת?   

אני לא יודעת מה יותר מעציב, המחשבה שנולדתי אישה או המחשבה שנולדתי אני.  ואולי המחשבה שנולדתי.  אתנחם בשורה הידועה מתוך תפילת יום כיפור:  אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי.