להבין את הפיקטיביות

 

אז אני אגנוסטית עם פקסל אמונה, אבל הפיקסל גרם לי ללמוד בהתלהבות ולהיות מסוגלת לחיות טוב.  כל כך הרבה ממי שאני מכירה מסביב נאלצים להשתמש בכדורים או פסיכולוגים. אנשים לא מסוגלים לחיות, לחייך, בלא קביים?     מרגישה בנפש שיש יותר, יש שם משהו..איך לומר?  מה שנמצא ביסוד הכל.  אולי הדיבור עצמו מזיק.  אבל אני אדם דיאלקטי ומה יהיה כשיגיע המהלך הנגדי?  מה ישאר?  שאלת האמונה גדולה על השואל/ת. אני מרגישה יש, אבל לדבר עליו אי אפשר. 

זו תקופה טובה מאוד אבל לפרט ולדבר על הטוב בחיי – לא אוכל. רק אומר שזו תקופה טובה, ולא סתם אלא תוצאה של המון עבודה ובחירות נבונות.  

יצא לי לקרוא את רוגל אלפר לאחרונה. הדיעה שלי על דכאון (מינורי) שונה מהמקובל.  אני מאמינה שמדוכאים לא מיצו את מלאי הצער שלהם – הטיפול היעיל זה לדחוף אדם ישירות אל האמיתות שמסבות צער.  להגיע למצב של פירוק חזק יותר, בו חוצים את הרגש והוא כבר לא רגש.  ואין שפה, המילים מתפרקות לאותיות, לחלקיקים האלמנטריים ביותר של הרצון. אבל זה טיפול בשיטת cold turkey  שיכול להתאים רק לאנשים  שבפנים, בתוכם, יש להם ברזל וחזקים מספיק להיות בכנות.  אנשים אובססיביים לגבי האמת.  פנאטיים של אמיתות.  כדי להבין שכן, מה שמעציב הוא אמיתי, אבל אפשר לחצות את ההבנות, אפשר לחצות את הרגש,  על ידי שמקיימים במקביל תנועה נגדית. וכך, אפשר לצאת מהצד השני של כל חור תולעת.   זה מהלך  עדין ואגרסיבי בו זמנית. 

כשעברתי את זה בגיל 24 (נמשך כשלוש שנים) בהתחלה, פחדתי שאני הולכת להעלם.  כתבתי ביומן: כל מה שהאמנתי בו מת.    להפתעתי, המערכת הרגשית התחילה מתחשלת. סימן טוב שהדרך הנכונה, שבמקביל ממשיכים לתפקד.  כלומר המערכת אט אט מתקנת את עצמה למצב החדש.  אם אתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות כלום סימן שאיבדת את המידה הנכונה.  נכון, לקחתי סיכון, אבל היום רק אני אחראית על מזג האויר.  בגיל 24 זה היה כמו אל.ס.די (התסמינים שגיליתי דומים למה שמתואר בספרות המקצועית כלקיחת סוג זה של סמים), אבל בעוד שסמים מחלישים ובד"כ מקטינים את האדם, כאשר מישהו עושה את זה לעצמו , נמצא בכנות מוחלטת, מבין שצריך לשים את המציאות בערבון מסויים אבל לא מוחלט, אז מחלצים חירות יתרה וממנה ניתן להחלים.  בדרך, צריך לוותר על כל מה שידעת האמנת חשבת וכו.  להתפרק לגמרי.  אולי לאדם בן ארבעים ומשהו, שיש לו ילדים ומחוייבויות, איו אפשרות כזו.  ואולי בת 24 שאין לה כלום שווה לקחת סיכון, אבל אדם שהוא הורה כבר לא יכול.   לפעמים לעבור בגיהינום (לעבור בו, לא להתישב) זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לתת לעצמו. אני לא מתכונת חלילה לגעת בעצמך לרעה, אלא פשוט מבחינה מחשבתית, לעבור שם. לעבור בכל התת קרקעיות הזו, ללמוד את זה,  להביט הישר אל תוך זה.  ואז אט אט לעלות למעלה, להתחיל ללמוד את המעלה, להבין גם את זה.  להבין שאין כיוון בכלל אלא מימוש של רעיון אחר, והשפה היא פיקטיבית. להבין את הפיקטיביות של הכל.  ואז גם הצער פיקטיבי.  למה אני מתכוונת?   אדם חי 80 שנה.   במשפט הזה גלום כל מה שצריך כדי להיות ולהשאר תמיד בשמחה. לצאת מכל תסבוכת. אדם חי 80 שנה.  השאלה של הנסיך המלט (להיות או לא להיות?) מיותרת כשמבינים את המשפט.   לא כי אין תשובה – אין שאלה. 

 

 

מה עושה לי את זה בגבר ? 

 

מישהו מוזר אבל במובן החמוד.  הוביט, סוג של. אינטליגנציה גבוהה. לא כ"כ מיני אבל גם לא עושה ביג דיל.  קורא ספרים והכי חשוב קורא אנשים.  עם לב ענק ונשמה יתרה,  חוש הומור . קצת חסר בטחון אבל כשצריך יודע לעמוד על שלו. אגנוסט.  עובד אבל לא מכור לעבודה. 

 

לב רקוב

 

יש לי הכל כרגע.   חבר מקסים ,  מספר מעגלים חברתיים, כולם מסביב אנשים מקסימים לגמרי.  הקשרים המשפחתיים טובים.  הלימודים והמילגה גדלו.  אבל בפנים אני מרגישה…איך לומר? הלב הנרקב. אני מתגעגעת אליו כל כך, כל יום, יום יום.  מושג הזמן אצלי שונה מאחרים, אין בי שכחה. זה פשוט לא קיים. יש לזה יתרונות, אבל במקרים מסויימים זה חסרון.  אני לא יכולה להפסיק לאהוב אנשים, לא יכולה להפסיק להתגעגע.  לפעמים אני מתגעגעת לאנשים שאפילו לא אהבתי, פשוט הזכרונות חזקים, המפגש , הצבעים והקולות.  אני מפוצצת מאהבה,  יודעת שהרגש לא מאפשר, לא יאפשר לי, להרגיש כך עוד.  זה כואב, בעצם להבין את הזמניות של הכל. כי אהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. ואם לא מצליחים לאהוב,  אין מחסום פנימי בפני הסוף, ואנחנו בני תמותה. כן, לכל הנצח אדיש.  לפעמים חושבת, אם הייתי מאבדת אדם, לפחות הכל היה מוכרע, הייתי יכולה להתאבל וזהו.  עם אבל יותר קל לי. אבל עם מצב דואלי, עם הבנה שאולי לעולם לא יהיה תיקון למה שקרה אתו,  אני צוללת בחשכה.  כמהה לשנות התואר הראשון, כשהייתי עלה נידף ברוח, שלא ידעתי אם אשרוד, אם אחיה.   כל שנה נותנת כוח מזויף, תחושה של הצטברות. של מומנטום לקראת משהו. אבל זה הרי הבל, שקר.  ומה נותר? המשנה, המורה נבוכים, פרשת השבוע. אדפדף עוד ועוד ולא אמצא נחמה.  אין נחמה.  חשבתי, אם אנווט את חיי כך שיהיו מושלמים, כמה שיותר מושלמים, הכל הכל וי,  אז זה יסתדר. ואין זה כך.   המכתש עמוק.  אתמול נסעתי לנתיבות, נפגשתי עם קרובת משפחה. דברנו והשתדלתי לנחם אותה אבל תוך כדי שיחה הבנתי שמצבי גרוע משלה.  אצלה יש אחידות בין פנים לחוץ, אצלי לא. הכל הצגה.  אין לי נחמה, בבקרים הכאב נכרך סביבי, עלי לחייך ולקום. וחושבת, כשאהיה נשואה, אצטרך לזייף ולשקר כבר מרגע פקיחת העיניים.  איך אפשר? כן, כמו שאומרים, החיים הם במה. 

 

לטאטא מתחת למיטה

 

היום כשקמתי מהמיטה, דרכה רגלי על "חיל ורעדה" של קירקגור, ספר שנעלם לי מהראדר וכנראה התחבט מתחת למיטה שלי.  עם הנקיון היסודי שערכתי אתמול, כנראה טאטאתי אותו החוצה.  על כל פנים, זה מביא אותי לנושא של פרשת "וירא", שעוסקת בספור העקדה וגם בגורל בסדום, שני תותחים כבדים ביותר.  קירקגור מדבר על מעשה העקידה בלהט, אבל פותח את ספרו בהכרה בכך שמדובר במעשה קשה מכדי להבין.  מה שהוא לא עושה זה לחבר את העקידה לאספקט לאומי כלשהו. הוא מתייחס לכך כמעשה פרטי.  שמעתי היום משהו שלא שמעתי בעבר נושא עקידת יצחק , מאדם בשם קלונימוס קלמי שפירא ,האדמו"ר מפיאצנה, שנהרג בוורשה בתקופת השואה, ואחריה מצאו בכד חלב את כל דרשותיו. הוא אמר שהאל אמר לאברהם שלא יכול בעתיד לגאול את ישראל, כי חטאו. אברהם אומר, אז מה נעשה? חטאו. האל פונה לעקוב, ויעקוב משיב אותה תשובה.  האל אז פונה ליצחק, ואומר לו יצחק, אני עקדתי את עצמי. איפה היה יצחק אבינו בזמן חורבן בית ראשון או שני? יצחק אבינו לא נעקד אבל היה מוכן לכך, כלומר היה רצון ולא מעשה. בשואה זה הפוך, אף אחד לא רצה ואף אחד לא נשאל, היה מעשה אבל בלא רצון. יוצא, אומר האדמו"ר, שהשואה משלימה את העקדה. בשואה רצחו אותנו בלי רצוננו, והרצון היה בעקידת יצחק. וזה לא היה בבית ראשון או שני. העקידה הושלמה בשואה.  זו אמירה שמהדהדת בתוכי שעות רבות מאז שנתקלתי בה. אפשר רק להקשיב ולשתוק אני מניחה.  כל זה תוצאה של נסיון לטאטא גם מתחת למיטה !

 

אולי הכתיבה רק תרוויח

 

נראה לי שהשנה החדשה היא בסימן של מבנים חברתיים אצלי.  במחלקה שבה אני תלמידת מחקר מתקיים סמינריון שבועי. זו דרך לא רעה ללמוד על הרגלי התנהגות. שמתי לב שבנות אף פעם לא מדברות (כמעט אף פעם). וגם מיעוטים, אם יש, לא מדברים. אפילו בנים ממוצא רוסי שעלו בגיל צעיר לא כ"כ מדברים.

בנים צברים חשים בנוח לאין שיעור ביחס לקבוצות האלה. למשל, הם אלה שיקומו לסגור או לפתוח חלון.   מה עוד?  רוב הדברים הכי בנאליים, הכי שחוקים – הם גם הכי נכונים. כל הסטיגמות והאמירות שאיכשהו למדו אותי בתהליך התירבות לא לחשוב או לומר, מתבררים כקולעים ביותר. אבל רק בקירוב מסדר ראשון. כשמנסים לדייק הלאה הם כמובן לא מספיקים ואז דרושה חשיבה מתקדמת יותר.  נראה לי שאני נמצאת בגיל ובנקודה שכבר אי אפשר לברוח מדברים לתחושות מלאנכוליה או פנטזיה או הדחקה. אי אפשר אלא להתמודד עם הדברים כי 28 זה להנעץ בחיים.

נכון, אם יכולתי הייתי משנה פרמטרים במי ומה שאני, אבל אין לי כזו יכולת ומוטב להתמקד במושג.  לימודיי הדת חשובים לי, אז יופי. הציונים שהשגתי מעל ממוצע 90, זה יופי. בחור? זה הלך והשתפר ונדמה שלפחות לחולל קשר הצלחתי.  והבחור מוצלח אובייקטיבית.   יש לי דודה שהיא גאון בנושא החברתי, אבל היא ובעלה גרים בארה"ב. בהחלט יש לי מה ללמוד ממנה, ואני יודעת שתשמח לקשר קרוב יותר. כשבקרתי אותם לפני שנתיים בפנסילבניה, זה נתן לי כל כך הרבה. הם משפחה כזו שיודעת בדיוק איך להתקבל ומה לעשות. הדוד שלי רופא אבל זה לא רק זה. זו השליטה שלהם בדקויות הדינמיקות שמעולה בעיניי. אני שמחה שהנושא מעורר בי תשוקה, כי בעבר הייתי אדישה. והצעד הראשון זו תשוקה. ברגע שיש תשוקה היתר בא יותר טוב. 

הדילמה שלי לגבי כתיבה היא שכתיבה מרחיקה מן החיים.  זה לא חייב להיות ככה, כמובן, אבל זו ההשפעה שיש לה עלי. מצד שני אני לא רוצה לוותר על משהו שאני אוהבת, משהו שאני טובה בו.   לפני חצי שנה נפגשתי עם עורך בכיר באחת ההוצאות הגדולות בארץ. החלפנו מיילים לאחרונה והוא אמר שקרא והתרשם ומוכן להפגש אתי שוב ולעבוד על זה. אבל דווקא עכשיו זה שם אותי במקום של שאלה כי חשוב לי יותר להתמקד במה שפרטתי , בבניית הזוגיות ובלימודים/עבודה וכמובן למידה של תהליכים חברתיים.  נדמה לי שעדיף לבוא לכתיבה ממקום יציב ומוגדר יותר, נטוע בחיים. אין ספק שהכשרון הטכני לא ילך לשום מקום, אולי להיפך. אולי הכתיבה רק תרוויח. ואם לא? בעסה, אבל לא אחריב את החיים שלי בשבילה.