– יהיה בסדר?
– יהיה בסדר
– וואלה
– כן
– ובינתיים?
– בינתיים גם בסדר
– ואם פתאום נהייה עצוב?
– תראי פרק של סיינפלד או תתקשרי ל-ע'
– נשמע טוב
– ברור
– אם ממשיך להיות עצוב?
– תסעי לקרובים בירושלים
– נכון 🙂
– את יכולה גם ללמוד שיעור
– זה הכי משמח שאפשר
– אז אין לך סיבה להיות עצובה
– אין סיבה
– אז הכל בסדר?
– יאפ
הכל אצלי בא על דרך הניגוד – זו דרכה הטבעית של המחשבה שלי. ולכן כשהתחלתי ללמוד את המורה נבוכים נכונה לי הפתעה מיוחדת, כי האינטואיציה שהרמב"ם פתח מדברת על השגת האל בדרך הניגוד. מדרגה אחרי מדרגה הוא מסלק את כל מה שחשבנו על האל; כל מיני תיאורים שנוטים לייחס לאל, כמו כעס או עצב או גדלות או חשיבות או כבוד וכן הלאה, גם תיאורים פיזיים כמו פנים וידיים וכנפיים. כולן מילים שהתרגלנו, ועד היום שנת 2012 , לייחס ביהדות לאלוהים, ופתאום מתגלה שמדובר בלא יותר מלבוש. היהדות לא רואה או מתייחסת כך לאל וההתעקשות בתנ"ך על התיאור הסיפורי, יש להתעקשות הזו תפקיד נכבד, אבל לא מפני שאנשים או חכמים באמת חושבים שלאל יש פיזיות. ולא רק פיזיות אין לו, שום דבר לא ניתן לומר עליו בכלל. מצד שני, כולם אוהבים אותו סוגדים לו ומדברים עליו. מעניין לא? האלוהים שהרמב"ם חושף (אני נמצאת בתחילת הכרך השני מתוך שלושה) מתברר כמישהו אחר ממה שחשבתי, לדוגמא, בשיעורי תנ"ך בבית ספר. מופשט מכל פיזיות, מצד שני סיבת הפיזיות. יש כאן תהליך עדין ומנוגד, שאני עומלת לתפוס בקצות האצבעות. האינטואיציה הפילוסופית לא מספיקה, ואני חושבת שהיכולת להפנים את כוונת הרמב"ם מגיעה – במפתיע- מהכשרון שלי לאהוב. אבל הטקסט הוא פילוסופי, מה קשור אהבה? הרמב"ם בעצמו, כהוגה בן ימי הביניים מדבר על השגת האל רק בדרך השכל. הוא מפרט כל מיני אמצעים, אבל אין שום התייחסות לאהבה. (רק מאוחר יותר, אולי עם הקמת החסידות, התחילו לדבר ברצינות על האהבה כדרך להשגת האל. החסידות מדברת על תהליך בו דבקים בצדיק או אדם חכם ודרכו מגיעים להשגת האל. כלומר – באמצעות מפגש עם אדם אחר. אבל כלל לא מדובר על אהבה רומנטית).
אם נחזור לרמב"ם, הסיבה שאני מעלה את עניין האהבה, הוא שאם מנתקים את מושא האהבה הרמטית מהאהוב, מגיעים למצב של פירוק חזק ( נפש מאוהבת שמורחקת ממושאה מפרקת את כל מה שסביבה כי הוא מתייתר לעומת מה שהיא משתוקקת אליו ) וזה וזה יוצר תנאים דומים למצב שהרמב"ם מוליך אליו – הפשטת האל מכל תאריו, כדרך להשגתו (השגה שכלית). בעבר כתבתי כך על מצב המאוהבות: הנפש המאוהבת לא מסתפקת באלה. ואז העולם פשוט מתנוול בעינייה. הנפש המאוהבת היא נפש רחבה, כל כך עד שכל העולם מחניק לה. מה יש באהבה? המסת המחיצות ביני לבין הזולת. ונחיצותו המוחלטת של הזולת. מכאן שבאהבה נמשכת יש פתוח והקפדה על החולשה, על מנת להמשיך להזדקק. מי שמלא בעצמו לא מסוגל לאהוב (כי הוא לא זקוק לכלום). צריך לשמור על החולשה המסויימת שרק הימצאות הזולת תוכל לשכך- על מנת להזדקק לאחר.
לדעתי זו נקודה מעניינת שלא מספיק מדגישים. יש התייחסות רבה במקורות לאהבה ולהמשלת האוהב והנאהב (למשל בשיר השירים) בין האל לישראל, אבל זה נעשה בצורה של משל ולא ישירות. מה שכן, וכתבתי על זה בעבר, אנשים שמחפשים בכל מיני דרכים את השגת האל (למשל על ידי לימוד המקורות או הקרבת קורבן או כל מיני טקסים דתיים) מזכירים מעט אנשים מאוהבים. אבל אני חושבת שרק אדם שיודע באמת לאהוב את הזולת האנושי יכול להשתמש במצב הזה כסימולציה בצורה מדוייקת, כשהוא עובר להשגת האל. אי אפשר לקפוץ מנרקיסיזם ואינדבדואליזם להשגת האל. אי אפשר בלי לעבור דרך האחר. ולכן, למי שיש כשרון עמוק לאהוב, יש גם ערך מוסף בלימוד המורה נבוכים. אופטימי משהו
אז אסביר למה החלטתי לא להתפתח ככותבת, כלומר לכתוב ספרים וכל זה. קודם כל חשוב להבין שהייתה לי האופציה. היד הושטה וכל זה. כי זה עקרוני, עניין הבחירה; אם אדם יודע שיכול אז גם יכול לבחור אחרת בלב שלם. אני לא רוצה לכתוב מקצועית כי זה לוותר על הכתיבה כמו שאני מכירה אותה, שזה דבר אינטימי ולא מדוייק שעוזר לי להחליק דברים. אני חושבת שזה מזכיר את ההבדל בין בחורה יפה לדוגמנית. שתיהן יפות, אבל דוגמנית פחות נהנית מהיופי הזה כי צריך לחלוק אותו עם אחרים (תמורת כסף). כל פעם שלוקחים תמונה של דוגמנית לוקחים קצת ממנה. אמנם קצת, אבל לוקחים. גם חשפנית אפשר להכניס פה בקטגוריה אבל נוותר. והערכים שלי, מהם? זה לא מפתיע שאין לי אפילו חבר או חברה שהם אמנים. אני לא אוהבת אמנים והם לא אהבים אותי. אני צדקנית מדי בשבילם, לא מבינה ציניות, קצת תמה, דביקה, בקצור אין לי פאסון או משהו. אין לי גם כוח להיות רעה ובד"כ אנשים יוצרים אוהבים מאוד מאוד רוע. כולם אוהבים רוע אבל בשבילם זה ממש נחוץ ברמה היומיומית, כמו אוכל לדגים או משהו. רוע מאפשר להם לפתוח סוף סוף את הפה, להיות נוכחים. בקצור אין לי כוח לזה. וצריך להבחין בין מוסיקה לכתיבה כמובן. מוסיקה זו אמנות מדרגה גבוהה יותר, שם אפשר לדעתי לבחור יותר. אבל בכתיבה מעורב הדיבור, השפה, וזה כבר מערב עניינים אתיים. נכון שיש גם עניין אתי ששייך למוסיקה (ואגנר זו דוגמא טובה) אבל זה איכשהו פחות נדבק. בדיבור יש מיד בטוי של הרצון כי הדיבור הוא כלי לבטוי הרצון.
ואין מילים לכל מה שאני עוברת. לפעמים קשה להבין, אבל ברגעי האמת אני מחייכת. רגעי האמת יותר ויותר טובים וזה מה שחשוב. אני עשויה קליפות קליפות, כמו עץ, ובפנים נמצא לבי. דברים יפים קורים עכשיו, ואני עושה דברים טובים עבור אחרים וזה גורם לי לשמחה. קצת צורם שאני אומרת עלי, 'עושה דברים טובים עבור אחרים'. לא נורא, אולי זה ידרבן עוד מישהו כשישמע כמה שמחה זה עושה. כמו אינפוזיה של שמחה, לעשות עבור אחרים. לא, אנפוזיה יש לה קונוטציה של חולי – זה לא הבטוי הנכון. זה כמו השורשים של העץ, ומעשים טובים עבור אחרים זה כמו מים שעולים דרכם. הכל כל כך מוזר, כי אני מבינה שאי אפשר לברוח ממי שאתה, אבל זו גם מתנה נהדרת, כי אתה בדיוק בדיוק מי שאתה צריך להיות. עד כדי חוט השערה, אני אני. לא משנה מה, לא הפסקתי לרגע להיות אני. לא משנה כמה מסיכות וכמה אנשים וכמה שנים יעברו, זו אני. מפתיע ומשמח כאחד. אני מתבוננת לפעמים שעות בתמונות שלי כילדה קטנה, עם מגפיים ורודים ומעיל ורוד ומטריה מנוקדת, רצה בגשם, אולי בגיל 6. אני זוכרת את הרגע שהתמונה צולמה? כן. אולי לכן כל כך קל לי לשבת שעות מול סרטים מצוירים, אלה שמקרינים היום בערוץ ג'וניור בלווין, או לפעמים גם בניקולודיאון. אני מאוד מאוד אוהבת תוכניות ילדים. במיוחד את "סקובי דו", זו הייתה סדרת בלשים מצויירת שככבו בה שאגי וכלבו סקובי, ומשום מה שניהם היו באותו גודל אבל שאגי תמיד הצליח להרים את סקובי! אני חושבת על הרגעים המובהקים כשהתחיל סרט מצוייר, נאמר היה חורף והייתי בת 8, והיו את כתוביות ההתחלה, לצדי עמדה כוס קולה, אולי חברה שלי גם ישנה אצלי באותו לילה, ובדיוק התחיל שיר הפתיחה. ואני כל כולי מרוכזת. כן, אם אני צריכה לשים אצבע אז כנראה התחלות סרטים מצויירים מהילדות, יחד עם החברה הכי טובה, זה האושר המובהק שזכור לי כרגע. אבל יש עוד כמובן. זה מצחיק כילדה כל כך חיכיתי להתבגר, ובסופו של דבר אני מסיטה את המבט לילדות כדי לקבל הרבה אנרגיות ולהמשיך בחיוך. אולי המציאו את הדת כי זו מן דרך להשאר בילדות כל הזמן, כל החיים? ואולי, כמו שכולנו יודעים שבילדות יש באיזשהו מובן הכי הרבה אמת, הדברים אמיתיים וברורים וילדים אומרים אותם, אולי זה דווקא מרמז על המון כנות ולא כדאי להתרחק יותר מדי, כי בעצם המרחק פקטיבי ? ואיפה שהחיוך הכי רחב, אולי, זה גם איפה שהלב בסוף נמצא. ואיפה שהלב זה איפה שהכנות שלנו נמצאת.
איזה חיים מעניינים, באמת שהחיים יותר מעניינים משחשבתי. אבל קצת מפחידים, אני מתגעגעת לתחושת הבטחון שהייתה לי. הידיעה שהכל חם ולוהט ומלא אש ומלא באיזו תנועה מאוד מאוד חזקה. התנועה הזו והפנים החלקים. אבל גם האכזריות, אין ספק. חבל שהדיבור אצלי כל כך קשה, אבל זה גם משאיר יותר מקום למעשים. מעשים חשובים מדיבורים, אז אולי זה במכוון שהלשון כך התהפכה לי. כי הנה אני נאלצת לעשות ולעשות. כל בוקר אני כמה במן בהלה בשנה האחרונה, מן בהלה שאין לי מושג…כאילו שמחה שהתעוררתי אבל גם חרדה מאוד. יש לי חרדות משונות, תחושות של הליכה נגד הזמן של נפילה מהזמן. החלומות שלי הרבה יותר הגיוניים מהמחשבות בבוקר, החלומות ברורים ודי נורמטיביים, זה רק המחשבות שמסרבות.
אני לומדת כעת את סדר נזיקין, מסכת אבות, ליקוטי מוהר"ן ומורה נבוכים לרמב"ם. אני מתחילה להכניס בקביעות עשיה לחיי , עבורי ולא רק עבורי. אם אראה הצלחה בזה יהווה הדבר סימן.
כל הלימוד בעולם לא משתווה להצלחה מסוג כזה. מה למדתי בהשנים
האחרונות? הכל ביקום מתחיל ונגמר בחמלה ובחסד. מי אלה אשר תהיה לי הזכות להועיל לחייהם ? לפעמים יש אנשים שקשה לי לנהוג אתם בצורה יפה, אולי מקנאה או תסכול או אי הבנה.
רצון יש? זה מה שחשוב. שמרתי אצלי את הנאום
של אב אחת הילדות הקטנות שמתו בטראגדיית הירי בניוטאון קונטיקט, נאום קצר בו התייחס לאובדן של כולם,
גם למשפחה ממנה יצא היורה. נדהמתי מגובה המוסריות של
האיש , כמה יש לכולנו ללמוד ממנו. יש כל כך הרבה ללמוד אבל בניגוד לעבר, כיום חמישים אחוז מהלימוד נובעים מיישום מעשי. מובן שזה לצד לימוד תיאורטי, אמשיך לקרוא ספרים ומאמרים
וטקסטים, אבל זה רק חלק בהתפתחות שלי. יש המון המון מה
לעשות. אני חייבת לציין טקסט אחד שהשפיע עלי עמוקות, לאו דווקא בקטע אמוני אלא
אנושי. מדובר ברשימה של הרב נחמן מברסלב שעסקה בפוסט מודרניזם ואנסה מתישהו להביא אותו כאן. בשני עמודים הוא סיכם את כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות: הנפילה אל החלל הריק, אובדן הדיבור , ומתוך החלל (לא לא רגש רע, זה גם משהו, אלא חציית הרגש אל ה-אין) היווצרות ה-יש. הקטע מבוסס על רעיונות מתורת האר"י . לשאלתו של אבידן, אדם מה יש לו בחייו? יש לו רצון. ומה יעשה ברצון? ירצה ויבחר בטוב. שוב ושוב, כל עוד הוא חי .
הלינק הבא מביא את ספורה של נבילה אספניולי, שתהיה חברת הכנסת הבאה של חד"ש בבחירות הבאות אם יגדילו את כוחם, כמצופה, במנדט נוסף. אין צורך לציין שתפיסותיי וראיית העולם שלי שונות מאוד משלה. אבל הספור הזה מעורר השראה בכל מקרה.
/http://www.tarabut.info/ar/articles/article/nabila-espanioly-emancipatory-politics
מעניינות אותי שתי תופעות: תופעת המחאה
החברתית מלפני שנה, וכן התופעה של אינטלקטואלים, בעיקר אשכנזים,
היוצאים נגד הדת ומחזיקים בדיעות שמאל ושמאל רדיקלי. תופעה תאומה
היא רגישות חברתית שצצה בתנועות שמאל אנטי דתיות/
לאומיות כמו דע"ם,
חד"ש ודומיהן, שמבקשות לקרב אוכלוסיות
מיעוטים המאופיינות בזיקה לדת דווקא. יש כאן תהליך מרתק והוא מרתק כ"כ מהיותו דיסונאנסי. ואני תמהה למה לא דנים בו סוציולוגים ישראלים? אבל ככל שעסקתי בשאלה השנייה הבנתי שאותם סוציולוגים הם חלק
בתופעה.
האליטה האשכנזית 'רגישה' לאוכלוסיות
מקוטבות לה. אי אפשר ללמוד משהו מתופעה אם לא מנסים להתחקות אחר האמת שבה. מהי נקודת האמת שהתופעה הזו מציגה? האליטה האשכנזית בארץ נסוגה,
דמוגרפית ומוראלית.
הציבור הזה, מרוכז בת"א ופזור בחיפה
עילית, ומעט בדרום (עומר) ובקיבוצים , יודע שימי הנהגתו מסתיימים. זו אליטה שיורשיה נושפים בעורפה. יחד עם
ההבנה שהתהליך בלתי הפיך, נוצרת הזדהות עם ציבור מוחלש וזר באמת ( ר"ע מרדף
הדרכונים הזרים). במקביל, מקום הדת בקרב אותן אוכלוסיות בהן מנסה הקבוצה
הזו לתמוך: אוכלוסיות מסורתיות, שבנויות על טקסיות דתית אשר שמרה אותן, נתנה
להן כוח וזהות. הטראגדיה של אותן
אוכלוסיות הוא שבר ביישוב ערכים מסורתיים
אלו במודרניות מערבית . אותן אוכלוסיות מיעוטים לא יכולות
או רוצות לוותר על הזהות הדתית – להיפך. כל נסיון לפורר אותה
יגרום לתגובת נגד . היישוב הנחוץ הוא בין המסורת, עמוד השדרה, למציאות מודרנית
בה יצליחו לשרוד
כלכלית.
אבל השמאל האשכנזי שיוצא לעזור ולדבר בשמם, מורכב מאנשים
שמייתרים ויוצאים נגד ערכים מסורתיים.
מתוך זה הם עורגים למיעוטים מלכתחילה! ולכן לא נוצר ולא ייווצר מפגש בין שתי הקבוצות
הללו והכמיהה היא פיקטיבית , הטלה של צורך נפשי קולקטיבי, אמירה בשתיקה על הדרך שהאליטה האשכנזית תופסת את מקומה. למי שרוצה לומר משהו על הליבראליזם וזכויות
אדם – אני לא קונה את זה. זה אולי היה נכון לשמאל של שנות השבעים שמונים – לא
רלוונטי כעת. השמאל היום הולך והופך לא ליבראלי ולא הומאניסטי (במובן הקלאסי של המושג). וודאי לא החלקים היושבים באוניברסיטאות.
לעתים מדברים על ארצות הברית כמודל למדינת מהגרים (למשל פרופ' רות גביזון, שאני מאוד מעריכה) . מכאן הגיעו הדיבורים על חוקה או מדינת כל אזרחיה וכן הלאה. ההנחה היא שאם בארה"ב זה
עבד, אם שם הצליחה האמריקניות לקלף את זהות מהגריה, גם כאן זה יעבוד.
במציאות זה
ההפך : בארה"ב הגרעין המשותף, החוקה, מאחיד
את הזהויות. אך בארץ ישראל הזהויות השונות מועצמות שכן ישראל שבטית
בעצמותה. ישראל היא צומת תלת דתי וכל נסיון לטשטש את זה רק יעלה תגובת נגד.
הופעת המחאה החברתית . לפני שנה נעשה נסיון ליצור מפנה פוליטי
באמצעות תנועה ספונטאנית לצדק חברתי. כל זה כמובן לגיטימי, אבל במה
הכל הסתכם?
במקום עליית מפלגת שמאל שניזונה מהמומנטום , השמאל רוסק
לשלוש מפלגות שכוחן מינורי – מול גוש ימין מחוזק. באופן אישי, כמצביעת עבודה, אקווה שכניסה לקואליציה תאפשר
המשך פעילות בנושא החברתי. ויתכן שגוש הימין ייקח את זה לתשומת לבו. הישראליות של ימינו מבוססת על מסורתיות וטקסיות
צבאית+דתית. דמותו של משה פייגלין היא פנומן שצריך להמשיך ללוות את הבשלתו בשנים הקרובות.
למעשה, ערכים אלו משותפים גם לשכנינו אלא שלישראל
יתרון המידתיות והיכולת להכיל זהויות שונות (אפילו להעצים אותן). וכך נמנע הקפאון, רעיוני או כלכלי. ובכל זאת,
ישראל הולכת ומשתלבת בסביבה וזה מראה על הבשלה. היא בעלת זהות משולשת מרתקת: דת לאום וארץ. והדבר מהדהד בכל רחבי
העולם. מטבע הדברים, תהליכים המתוארים בכתבות כאלה, חייבים לקרות. אני לא רואה אותם כשליליים. להיפך.
כשיעבור
הזמן הציבור שייקח עליו להנהיג יהיה מורכב מציונות דתית-ממלכתית יחד עם
מזרחיים מסורתיים.
הנהגה כזו תיצור הידברות נכונה
יותר עם המדינות השכנות,
שכן הערכים דומים וקרובים יותר לערכי המזרח התיכון, וודאי יותר מאלו של האליטה האשכנזית שניסתה, ונכשלה, בקידום שלום או מאזן שקט באיזור. אני אופטימית.
ובעניין אחר, כתבתי לפני כמה חודשים בעקבות הרצח בקולורדו, ואני מוצאת את הפוסט רלוונטי אפילו יותר עכשיו. אתמול הלכנו לסרט החדש "ההוביט" ולפני שהחל הקרינו פרסומות לסרטים. החדש של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים" בלט באסתטיקה האלימה שלו. טרנטינו הוא הבמאי האמריקני החשוב של הדור, לטוב ולרע (וכנראה השני).
איזה שעמום זה חבר, חברים וחיים. תכלס? מצ'עמם. יש לי מכר, כייס , שפעם היה מעניין להסתובב אתו והיום רשום למכללה האקדמית ביפו ולומד ניהול… הכל משעמם לאחרונה. אפילו המלחמה הייתה קצרה מדי. אני קוראת ספר מד"ב אבל מתקשה להתקדם כי התמונה בכריכה מטרידה אותי ; רואים איש עם חולצה לבנה ופרצוף של דוגמן בשמים, והוא אמור להיות בן מאדים ששכח שמוצאו מכדור הארץ ומואשם בפשעים מחרידים נגד אנשים. משעמם. מה יהיה? בינתיים אני מתנדבת במרפאה וטרינרית ולראשונה עזרתי לטפל בקיפוד שפיתח הפרעת אכילה. יש דבר כזה אצל בעלי חיים. אולי אפתח בעצמי הפרעת אכילה? אולי אני צריכה זהות חדשה…?
– אני כותבת סיפור על קפוד שמפתח הפרעת אכילה… זה התחיל כבדיחה אבל אני נקשרתי לקיפוד. הוא עוד צעיר והקוצים שלו מתוחים אבל מכאיבים. הוא חי בגינה של בניין ציבורי ביפו ד', עוד לא החלטתי איזה רחוב. והוא מודע יחסית לקיפוד, אבל לא כמו בן אדם. אני לא ממש מבינה למה הספור הזה נכתב אבל זה כנראה מה שצריך לקרות.
– אני מרגישה יותר ויותר שלימוד טקסטים תורניים יוצר ריחוק מהספרות. למה? כי שניהם מתחרים על אותו רוחב פס. נדמה לי שהדת מציעה פתרון שלם ואנושי יותר מהספרות החילונית, אבל אני עדיין אוהבת ספרים. זה רק האפקט הקסום שהיה פעם ואיננו. מאז שהתחלתי ללמוד ברצינות משנה, רמב"ם רבי נחמן ורמח"ל, אני לא מצליחה לגרום לשום דבר לכשף. זה כאילו היהדות מסירה בצורה כירורגית כל אפקט אלילי או מיתי שהנפש פעם יצרה. ביהדות יש משהו אנטי מיתולוגי וזה מעניין וטיפה ממכר. תמיד התייחסתי אליה כעוד דת עם מערכת פולחן וסמלים וחבר דמיוני (האל) וכו. לא היה לי מושג שבדיוק להיפך, שהיא מסלקת כל זכר לעניינים זרים לטובת משהו בלתי אמיר, אבל מורגש וחובק כל. מי שהולך בעקבות היהדות יהיה מעט שמח יותר בעולם. לא תמיד, זה נכון, אבל בהכללה.
על רקע זה קשה לי לקרוא כיום את עמוס עוז. תמיד הנשים אצלו מסכנות ומדוכאות ולובשות סוודר. האשכנזיות הזו פשוט כל כך עצובה. מצד שני גם הנשים המזרחיות מוצגות בצורה די מדכאת. ובכל זאת מצבן טוב יותר מהנשים האשכנזיות כי לפחות התרבות המזרחית או הספרדית יש בה איזה חום טבעי. איזו חוצפה וחטטנות שיוצרת חום. אני מרגישה את זה כבת לאם ממוצא ספרדי ואב ממוצא אשכנזי. עם כל כמה שהמשפחה של אמי לפעמים מעצבנת או נדחפת לחיים או אמוציונאלית, זה הרבה יותר נכון מהאדישות הקור והאטימות של הצד השני.
למשל, הגיבורה של עמוס עוז, חנה גונן (ממיכאל שלי), שבאה מאוקראינה או משהו. אולי יכלה לקרוא קצת רבי נחמן ודומיו ולהתנחם. לא אומרת להיות דוסית, אבל סתם לקרוא את זה ולהתנחם.
אלוהים
אני , אני כל כך מפחדת ל- – -. למרות שברור שהגוף מכין את הנפש , ממאיס עליה
את החיים בסוף כך שכולם נכנעים לגורלם
בהשלמה. כי הזקנה מנוולת את החיים . אבל אני פוחדת, דווקא בגיל
28 הפחד הזה לופת אותי. אני מפחדת כל כך, אלוהים. ואם כל
הפוזיטיביסטים צודקים, ואם אין כלום. אני נוטה להשען על ההוכחה של דקארט
לקיום האל, איכשהו אינטואיטיבית היא נראית לי נכונה. המטאפיזי לא נמצא בשום
דבר פיזי, ועם זאת אנו שבים ומבקשים אותו, אם באמונה ואם באהבה. אז
צריך שיהיה משהו. כי לא יכול להיות שהתחושה הזו או הבקשה של המעבר, לא
הגיעה מעבר. מצד שני, ה"משהו" הזה , איך נתן לאפיין אותו בכלל?
בתורה נעשה מהלך אמיץ , יפה, לדבר עם ה"משהו" ע"י הפיכתו ל"מישהו". ככל שאני לומדת
תורה כך אני מתרחקת מגבוש דיעה. אבל הצעדים האלה שלי על המדרכה,
צעדים דרוכים, כי 28 זה הגיל שרבים נופלים ולא קמים. מלך קם וייפול – לא על
חרבו. ומה?
באהבה אינני יכולה כבר. במשפחה כן, בזוגיות כן, ברגש
ובחברות. אבל לא באהבה. לעולם לא אשכח
את האהבה היפה, הנכונה ההיא, את ה3.5 שנים האלה. אני יודעת שיש בעולם אהבה. זה
תם ועם זאת אני שמחה שנתנה לי הזכות. אך האמת צריכה להאמר, אם לאהבה יש כוח
לעכב את המוות, אז יש בכוחה, בהיפוך כיוון, לקדם את המוות. וכך הדבר. התחלתי ללמוד
יהדות כדי לאפשר אלטרנטיבה. כי לחפש באדם אחר את מה שחפשתי פעם, זה
לא מוסרי, כלפיי עצמי וכלפיו. אנשים לא יכולים לשאת על כתפיהם את הכמיהות
שלנו. לשאת את כובד המשקל, פיזי או מטאפיזי.
אנשים הם רק אנשים. למרבה האירוניה, מצאתי את
עצמי לאחרונה בזוגיות עם בחור מקסים. מקווה שילך טוב, מקווה שמה
שיש ביננו יצמח ויגדל ויתחזק. מקווה שאכיר אותו יותר טוב והוא יכיר אותי ואתרום
לחייו במשהו. אני מאמינה בחיים, ואומר זאת שוב ושוב ושוב – בחרת בחיים.
חוויות חשקניות 