אופטימיות

 

מעניינות אותי שתי תופעות: תופעת המחאה
החברתית מלפני שנה, וכן התופעה של אינטלקטואלים, בעיקר אשכנזים,
היוצאים נגד הדת ומחזיקים בדיעות שמאל ושמאל רדיקלי. תופעה תאומה
היא רגישות חברתית שצצה בתנועות שמאל  אנטי דתיות/
לאומיות כמו דע"ם,
חד"ש ודומיהן,  שמבקשות לקרב אוכלוסיות
מיעוטים המאופיינות בזיקה לדת דווקא.  יש כאן תהליך מרתק והוא מרתק כ"כ מהיותו דיסונאנסי. ואני תמהה למה לא דנים בו סוציולוגים ישראלים? אבל ככל שעסקתי בשאלה השנייה הבנתי שאותם סוציולוגים הם חלק
בתופעה.

האליטה האשכנזית 'רגישה' לאוכלוסיות
מקוטבות לה. אי אפשר ללמוד משהו מתופעה אם לא מנסים להתחקות אחר האמת שבה. מהי נקודת האמת שהתופעה הזו מציגה? האליטה האשכנזית בארץ  נסוגה,
דמוגרפית ומוראלית. 
הציבור הזה, מרוכז בת"א  ופזור בחיפה
עילית, ומעט בדרום (עומר) ובקיבוצים , יודע שימי הנהגתו מסתיימים. זו אליטה שיורשיה נושפים בעורפה.  יחד עם
ההבנה שהתהליך בלתי הפיך, נוצרת הזדהות עם ציבור מוחלש וזר באמת ( ר"ע מרדף
הדרכונים הזרים).     במקביל, מקום הדת בקרב אותן אוכלוסיות בהן מנסה  הקבוצה
הזו לתמוך: אוכלוסיות מסורתיות,  שבנויות על טקסיות דתית אשר שמרה אותן, נתנה
להן כוח וזהות.  הטראגדיה של אותן
אוכלוסיות   הוא שבר ביישוב ערכים מסורתיים
אלו במודרניות מערבית .  אותן אוכלוסיות מיעוטים לא יכולות
או רוצות לוותר על הזהות הדתית –  להיפך. כל נסיון לפורר אותה 
יגרום לתגובת נגד . היישוב הנחוץ הוא בין המסורת, עמוד השדרה, למציאות מודרנית
בה יצליחו לשרוד
כלכלית. 

 
אבל השמאל האשכנזי שיוצא לעזור ולדבר בשמם, מורכב מאנשים
שמייתרים ויוצאים נגד ערכים  מסורתיים. 
מתוך  זה הם עורגים למיעוטים מלכתחילה!   ולכן לא נוצר ולא ייווצר  מפגש בין שתי הקבוצות
הללו והכמיהה היא פיקטיבית , הטלה של צורך נפשי קולקטיבי,  אמירה בשתיקה על הדרך שהאליטה האשכנזית  תופסת את מקומה.   למי שרוצה לומר משהו על הליבראליזם וזכויות
אדם – אני לא קונה את זה. זה אולי היה נכון לשמאל של שנות השבעים שמונים – לא
רלוונטי כעת. השמאל היום הולך והופך לא ליבראלי ולא הומאניסטי (במובן הקלאסי של המושג).  וודאי לא החלקים היושבים באוניברסיטאות.

לעתים מדברים על ארצות הברית כמודל  למדינת מהגרים (למשל פרופ' רות גביזון, שאני מאוד מעריכה) . מכאן הגיעו הדיבורים על חוקה או מדינת כל אזרחיה וכן הלאה.   ההנחה היא שאם בארה"ב זה
עבד, אם שם הצליחה האמריקניות לקלף את זהות מהגריה, גם כאן זה יעבוד.  
במציאות זה
ההפך :  בארה"ב  הגרעין המשותף, החוקה, מאחיד
את הזהויות. אך בארץ ישראל הזהויות השונות מועצמות שכן ישראל שבטית
בעצמותה. ישראל היא  צומת  תלת דתי וכל נסיון לטשטש את זה רק יעלה תגובת נגד.

 

הופעת המחאה החברתית .  לפני שנה נעשה נסיון ליצור מפנה פוליטי
באמצעות תנועה ספונטאנית לצדק חברתי. כל זה כמובן לגיטימי,  אבל   במה
הכל הסתכם?  
במקום עליית מפלגת שמאל שניזונה מהמומנטום ,  השמאל רוסק
לשלוש מפלגות שכוחן מינורי – מול גוש ימין מחוזק. באופן אישי,  כמצביעת עבודה, אקווה שכניסה לקואליציה תאפשר
המשך פעילות בנושא החברתי.  ויתכן שגוש הימין ייקח את זה לתשומת לבו.   הישראליות של ימינו מבוססת על מסורתיות וטקסיות
צבאית+דתית.  דמותו של משה פייגלין היא פנומן שצריך להמשיך ללוות את הבשלתו בשנים הקרובות.

למעשה, ערכים אלו משותפים גם לשכנינו אלא שלישראל
יתרון המידתיות והיכולת להכיל זהויות שונות (אפילו להעצים אותן). וכך נמנע הקפאון, רעיוני או כלכלי.  ובכל זאת, 
ישראל הולכת ומשתלבת בסביבה וזה מראה על הבשלה. היא בעלת זהות משולשת מרתקת: דת לאום וארץ. והדבר מהדהד בכל רחבי
העולם.   מטבע הדברים, תהליכים המתוארים בכתבות כאלה, חייבים לקרות.  אני לא רואה אותם כשליליים. להיפך.

 כשיעבור
הזמן הציבור שייקח עליו להנהיג יהיה מורכב מציונות דתית-ממלכתית יחד עם
מזרחיים מסורתיים. 
 הנהגה כזו תיצור הידברות נכונה
יותר עם המדינות השכנות,
שכן הערכים  דומים וקרובים יותר לערכי המזרח התיכון, וודאי יותר מאלו של האליטה האשכנזית שניסתה, ונכשלה, בקידום שלום או מאזן שקט באיזור.  אני אופטימית.

 

 


 

 

ובעניין אחר, כתבתי לפני כמה חודשים בעקבות הרצח בקולורדו, ואני מוצאת את הפוסט רלוונטי אפילו יותר עכשיו.    אתמול הלכנו לסרט החדש "ההוביט" ולפני שהחל הקרינו פרסומות לסרטים. החדש של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים" בלט באסתטיקה האלימה שלו.  טרנטינו הוא הבמאי האמריקני החשוב של הדור, לטוב ולרע (וכנראה השני). 

 

6 מחשבות על “אופטימיות

  1. לצערי אני לא שותף לאופטימיות שלך. השבטיות שאת מדברת אליה גורמת לפילוג, לא לאיחוד. נתניהו, הפשיסט הנערץ על העם, הוא בכלל אשכנזי. ההגמוניה לא מתה כי אם החליפה צורה, ועכשיו מדובר במדינה לאומנית קיצונית עם נגיעות של תורת גזע, פשוט מהסוג "הנכון" (היטלר לא טעה ברעיון, רק בעם שלו ניסה לבצע את מה שביצע).

    הניתוח שלך מעניין, אבל אני פשוט לא רואה את עצמי מסוגל להסכים עם המסקנה. התופעה הפייגלינית היא פשוט רעיון שהבשיל. אשליות עצמיות לגבי הכיבוש, ולגבי היכולת לנהל פלורליזם בחברה מפולגת ומקוטבת כל כך. זה לא ייגמר טוב…

    אהבתי

    • יונתן שלום, מעניין כי אתה וגם אנג’ליקה שותפים בהחלטה לעזוב את ישראל (סיבותיכם עמכם). אני אופטימית ביחס לגורל המדינה, ורואה בחיוב את השתרשות המסורת והפנייה אחורה מערכים מסויימים  שאפיינו את ישראל בשנות ה-60,70,80 .  אני לא אוהדת את פייגלין אך קיומו וכוחו הם בעיני סממן חיובי שמצביע על רצון בעם לייצוג יהודי מודרני וליברלי. 
      כל הגמוניה היא הגמוניה. וגם כאשר תעלה הגמוניה חדשה היא תלבש סממנים של הגמוניה, אבל נדמה לי שתהיה נאמנה יותר לרוח המסורת היהודית, עניין שאותי לפחות משמח.   בנימין נתניהו הוא תופעת ביניים חשובה, אבל הוא לא המנהיג שישראל ראויה לו. 

      אהבתי

  2. אני חושבת שעשית סלט אחד גדול. אז קודם כל גילוי נאות: אדבר מתוך עמדה של מה שמכנים ’אחוסל"ית’ לשעבר שעזבה את הארץ עם דרכונה הזר.
    המשוואה פשוטה: חילוניות רציונאלית מול דת. זה כל הסיפור וכל השאר זה רק נגזרות שלו.
    הרבה יש לך לומר על האליטה האשכנזית ועל השמאל המתפרק אל תוך עצמו (מה שנכון)-אך על ההקצנה הפונדומנטליסטית והלאומנית של האוכלוסיה הדתית והמסורתית, מסתבר שלא ממש.
    אגיד לך רק זאת-בתור ’אליטה, סמול בלה בלה’: השמאל שלי אינו מתנצל ואינו מכיל או מסכין עם ’מסורות’ הפרא שצומחות בארץ בשנים האחרונות. הרגישות החברתית שלנו מגיעה לא מסנטימנטים ’מסורתיים’ אלא מושתתת על עקרונות אחרים, חילוניים ורציונליים במהותם. ואידך זיל גמור

    אהבתי

    • ונכון. הפסדנו- מודה אנוכי בפה מלא: הפסדנו במערכה הזו ולכן אני כאן.
      ’יישוב נחוץ בין ערכים מסורתיים למודרניות מערבית’ אינו אפשרי-בחינת להיות או לא להיות. Game Over

      אהבתי

    • אני חושבת שפה שורש המחלוקת שלנו: אני סבורה שהמסורת היהודית היא הדבר הרציונאלי ביותר לאמץ כדי לקיים פה מדינה משגשגת, מאוחדת וטובה (הן כלפי אזרחיה והן כלפי שכניה). ואת , כנראה סבורה ההיפך. אינני יודעת מדוע הגעת למסקנה הזו אבל קשה להתווכח עם קביעה כה נחרצת.  
      אני לא רואה את התפשטות המסורת בישראל כתופעה של הקצנה, אלא להיפך, כנסיון נכון לחפש את עמק השווה.  

      אהבתי

  3. ואני, דווקא מתוך חיי בארה"ב (בסיבוב הקודם) יכולתי להתחבר ליהדות שלי שעד אז הייתה מין מובן מאליו מיותר ומעט שנוא. לטוב ולרע, ארצות הברית מייצגת דווקא את הגרסא הדתית של עקרונות החופש.

    הגרעין המשותף החל כאידאולוגיה פלורליסטית יחסית אבל דתית לגמרי.

    מצד שני, היכולת לבחור את החלקים ביהדות שמתאימים לחיי שלי ובעיקר לצפות בקבלה החברתית של כל אחד והדגשים שלו על היהדות שלו – צורת בחירת האוכל, הדגשים בחינוך, פעילות קהילתית והתנדבותית – כל אלו הקלו עלי מאוד להפוך את ההגדרה העצמית שלי ליהודית למרות החינוך שלי שנטה לאפיקורסות.

    זה קצת דובוני-אכפת-לי לומר, אבל אני חושב שכשתהיה יכולת לקיים יהדות פחות שיפוטית יהיה אפשר לשלב גם את שאריות האליטה וגם את המסורתיים בעולם החדש והאמיץ. הדת היא חלק הכרחי מקיומנו – אבל צריך שתהיה גם לה מערכת איזונים ובלמים הומניסטית.

    – ולגבי טרנטינו, אחרי ממזרים חסרי תהילה אני ממש מתקשה ללכת לסרט שלו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s