אופטימיות

 

מעניינות אותי שתי תופעות: תופעת המחאה
החברתית מלפני שנה, וכן התופעה של אינטלקטואלים, בעיקר אשכנזים,
היוצאים נגד הדת ומחזיקים בדיעות שמאל ושמאל רדיקלי. תופעה תאומה
היא רגישות חברתית שצצה בתנועות שמאל  אנטי דתיות/
לאומיות כמו דע"ם,
חד"ש ודומיהן,  שמבקשות לקרב אוכלוסיות
מיעוטים המאופיינות בזיקה לדת דווקא.  יש כאן תהליך מרתק והוא מרתק כ"כ מהיותו דיסונאנסי. ואני תמהה למה לא דנים בו סוציולוגים ישראלים? אבל ככל שעסקתי בשאלה השנייה הבנתי שאותם סוציולוגים הם חלק
בתופעה.

האליטה האשכנזית 'רגישה' לאוכלוסיות
מקוטבות לה. אי אפשר ללמוד משהו מתופעה אם לא מנסים להתחקות אחר האמת שבה. מהי נקודת האמת שהתופעה הזו מציגה? האליטה האשכנזית בארץ  נסוגה,
דמוגרפית ומוראלית. 
הציבור הזה, מרוכז בת"א  ופזור בחיפה
עילית, ומעט בדרום (עומר) ובקיבוצים , יודע שימי הנהגתו מסתיימים. זו אליטה שיורשיה נושפים בעורפה.  יחד עם
ההבנה שהתהליך בלתי הפיך, נוצרת הזדהות עם ציבור מוחלש וזר באמת ( ר"ע מרדף
הדרכונים הזרים).     במקביל, מקום הדת בקרב אותן אוכלוסיות בהן מנסה  הקבוצה
הזו לתמוך: אוכלוסיות מסורתיות,  שבנויות על טקסיות דתית אשר שמרה אותן, נתנה
להן כוח וזהות.  הטראגדיה של אותן
אוכלוסיות   הוא שבר ביישוב ערכים מסורתיים
אלו במודרניות מערבית .  אותן אוכלוסיות מיעוטים לא יכולות
או רוצות לוותר על הזהות הדתית –  להיפך. כל נסיון לפורר אותה 
יגרום לתגובת נגד . היישוב הנחוץ הוא בין המסורת, עמוד השדרה, למציאות מודרנית
בה יצליחו לשרוד
כלכלית. 

 
אבל השמאל האשכנזי שיוצא לעזור ולדבר בשמם, מורכב מאנשים
שמייתרים ויוצאים נגד ערכים  מסורתיים. 
מתוך  זה הם עורגים למיעוטים מלכתחילה!   ולכן לא נוצר ולא ייווצר  מפגש בין שתי הקבוצות
הללו והכמיהה היא פיקטיבית , הטלה של צורך נפשי קולקטיבי,  אמירה בשתיקה על הדרך שהאליטה האשכנזית  תופסת את מקומה.   למי שרוצה לומר משהו על הליבראליזם וזכויות
אדם – אני לא קונה את זה. זה אולי היה נכון לשמאל של שנות השבעים שמונים – לא
רלוונטי כעת. השמאל היום הולך והופך לא ליבראלי ולא הומאניסטי (במובן הקלאסי של המושג).  וודאי לא החלקים היושבים באוניברסיטאות.

לעתים מדברים על ארצות הברית כמודל  למדינת מהגרים (למשל פרופ' רות גביזון, שאני מאוד מעריכה) . מכאן הגיעו הדיבורים על חוקה או מדינת כל אזרחיה וכן הלאה.   ההנחה היא שאם בארה"ב זה
עבד, אם שם הצליחה האמריקניות לקלף את זהות מהגריה, גם כאן זה יעבוד.  
במציאות זה
ההפך :  בארה"ב  הגרעין המשותף, החוקה, מאחיד
את הזהויות. אך בארץ ישראל הזהויות השונות מועצמות שכן ישראל שבטית
בעצמותה. ישראל היא  צומת  תלת דתי וכל נסיון לטשטש את זה רק יעלה תגובת נגד.

 

הופעת המחאה החברתית .  לפני שנה נעשה נסיון ליצור מפנה פוליטי
באמצעות תנועה ספונטאנית לצדק חברתי. כל זה כמובן לגיטימי,  אבל   במה
הכל הסתכם?  
במקום עליית מפלגת שמאל שניזונה מהמומנטום ,  השמאל רוסק
לשלוש מפלגות שכוחן מינורי – מול גוש ימין מחוזק. באופן אישי,  כמצביעת עבודה, אקווה שכניסה לקואליציה תאפשר
המשך פעילות בנושא החברתי.  ויתכן שגוש הימין ייקח את זה לתשומת לבו.   הישראליות של ימינו מבוססת על מסורתיות וטקסיות
צבאית+דתית.  דמותו של משה פייגלין היא פנומן שצריך להמשיך ללוות את הבשלתו בשנים הקרובות.

למעשה, ערכים אלו משותפים גם לשכנינו אלא שלישראל
יתרון המידתיות והיכולת להכיל זהויות שונות (אפילו להעצים אותן). וכך נמנע הקפאון, רעיוני או כלכלי.  ובכל זאת, 
ישראל הולכת ומשתלבת בסביבה וזה מראה על הבשלה. היא בעלת זהות משולשת מרתקת: דת לאום וארץ. והדבר מהדהד בכל רחבי
העולם.   מטבע הדברים, תהליכים המתוארים בכתבות כאלה, חייבים לקרות.  אני לא רואה אותם כשליליים. להיפך.

 כשיעבור
הזמן הציבור שייקח עליו להנהיג יהיה מורכב מציונות דתית-ממלכתית יחד עם
מזרחיים מסורתיים. 
 הנהגה כזו תיצור הידברות נכונה
יותר עם המדינות השכנות,
שכן הערכים  דומים וקרובים יותר לערכי המזרח התיכון, וודאי יותר מאלו של האליטה האשכנזית שניסתה, ונכשלה, בקידום שלום או מאזן שקט באיזור.  אני אופטימית.

 

 

---

 

 

ובעניין אחר, כתבתי לפני כמה חודשים בעקבות הרצח בקולורדו, ואני מוצאת את הפוסט רלוונטי אפילו יותר עכשיו.    אתמול הלכנו לסרט החדש "ההוביט" ולפני שהחל הקרינו פרסומות לסרטים. החדש של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים" בלט באסתטיקה האלימה שלו.  טרנטינו הוא הבמאי האמריקני החשוב של הדור, לטוב ולרע (וכנראה השני).