ללא כותרת

 

ואין מילים לכל מה שאני עוברת.  לפעמים קשה להבין, אבל ברגעי האמת אני מחייכת. רגעי האמת יותר ויותר טובים וזה מה שחשוב.   אני עשויה קליפות קליפות, כמו עץ, ובפנים נמצא לבי.  דברים יפים קורים עכשיו, ואני עושה דברים טובים עבור אחרים וזה גורם לי לשמחה. קצת צורם שאני אומרת עלי, 'עושה דברים טובים עבור אחרים'. לא נורא, אולי זה ידרבן עוד מישהו כשישמע כמה שמחה זה עושה. כמו אינפוזיה של שמחה, לעשות עבור אחרים.  לא, אנפוזיה יש לה קונוטציה של חולי – זה לא הבטוי הנכון. זה כמו השורשים של העץ,  ומעשים טובים עבור אחרים זה כמו מים שעולים דרכם.   הכל כל כך מוזר, כי אני מבינה שאי אפשר לברוח ממי שאתה, אבל זו גם מתנה נהדרת, כי אתה בדיוק בדיוק מי שאתה צריך להיות.  עד כדי חוט השערה, אני אני. לא משנה מה, לא הפסקתי לרגע להיות אני. לא משנה כמה מסיכות וכמה אנשים וכמה שנים יעברו, זו אני.   מפתיע ומשמח כאחד.   אני מתבוננת לפעמים שעות בתמונות שלי כילדה קטנה,  עם מגפיים ורודים ומעיל ורוד ומטריה מנוקדת, רצה בגשם, אולי בגיל 6.  אני זוכרת את הרגע שהתמונה צולמה? כן.  אולי לכן כל כך קל לי לשבת שעות מול סרטים מצוירים, אלה שמקרינים היום בערוץ ג'וניור בלווין, או לפעמים גם בניקולודיאון. אני מאוד מאוד אוהבת תוכניות ילדים.  במיוחד את "סקובי דו", זו הייתה סדרת בלשים מצויירת שככבו בה שאגי וכלבו סקובי, ומשום מה שניהם היו באותו גודל אבל שאגי תמיד הצליח להרים את סקובי! אני חושבת על הרגעים המובהקים כשהתחיל סרט מצוייר, נאמר היה חורף והייתי בת 8,  והיו את כתוביות ההתחלה, לצדי עמדה כוס קולה, אולי חברה שלי גם ישנה אצלי באותו לילה,  ובדיוק התחיל שיר הפתיחה. ואני כל כולי מרוכזת.  כן, אם אני צריכה לשים אצבע אז כנראה התחלות סרטים מצויירים מהילדות, יחד עם החברה הכי טובה, זה האושר המובהק שזכור לי כרגע.  אבל יש עוד כמובן.  זה מצחיק כילדה כל כך חיכיתי להתבגר, ובסופו של דבר אני מסיטה את המבט לילדות כדי לקבל הרבה אנרגיות ולהמשיך בחיוך.  אולי המציאו את הדת כי זו מן דרך להשאר בילדות כל הזמן, כל החיים?  ואולי, כמו שכולנו יודעים שבילדות יש באיזשהו מובן הכי הרבה אמת, הדברים אמיתיים וברורים וילדים אומרים אותם, אולי זה דווקא מרמז על המון כנות ולא כדאי להתרחק יותר מדי, כי בעצם המרחק פקטיבי ? ואיפה שהחיוך הכי רחב, אולי, זה גם איפה שהלב בסוף נמצא. ואיפה שהלב זה איפה שהכנות שלנו נמצאת. 

 

איזה חיים מעניינים, באמת שהחיים יותר מעניינים משחשבתי.  אבל קצת מפחידים, אני מתגעגעת לתחושת הבטחון שהייתה לי. הידיעה שהכל חם ולוהט ומלא אש ומלא באיזו תנועה מאוד מאוד חזקה.  התנועה הזו והפנים החלקים.  אבל גם האכזריות, אין ספק.   חבל שהדיבור אצלי כל כך קשה, אבל זה גם משאיר יותר מקום למעשים. מעשים חשובים מדיבורים, אז אולי זה במכוון שהלשון כך התהפכה לי. כי הנה אני נאלצת לעשות ולעשות.  כל בוקר אני כמה במן בהלה בשנה האחרונה, מן בהלה שאין לי מושג…כאילו שמחה שהתעוררתי אבל גם חרדה מאוד.  יש לי חרדות משונות, תחושות של הליכה נגד הזמן של נפילה מהזמן. החלומות שלי הרבה יותר הגיוניים מהמחשבות בבוקר, החלומות ברורים ודי נורמטיביים, זה רק המחשבות שמסרבות. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s