רחשי ביניים 1

 

הכל אצלי בא על דרך הניגוד – זו דרכה הטבעית של המחשבה שלי.  ולכן כשהתחלתי ללמוד את המורה נבוכים נכונה לי הפתעה מיוחדת, כי האינטואיציה שהרמב"ם פתח מדברת על השגת האל בדרך הניגוד. מדרגה אחרי מדרגה הוא מסלק את כל מה שחשבנו על האל; כל מיני תיאורים שנוטים לייחס לאל, כמו כעס או עצב או גדלות או חשיבות או כבוד וכן הלאה, גם תיאורים פיזיים כמו פנים  וידיים וכנפיים. כולן מילים שהתרגלנו, ועד היום שנת 2012 , לייחס ביהדות לאלוהים, ופתאום מתגלה שמדובר בלא יותר מלבוש.  היהדות לא רואה או מתייחסת כך לאל וההתעקשות בתנ"ך על התיאור הסיפורי, יש להתעקשות הזו תפקיד נכבד, אבל לא מפני שאנשים או חכמים באמת חושבים שלאל יש פיזיות. ולא רק פיזיות אין לו, שום דבר לא ניתן לומר עליו בכלל. מצד שני, כולם אוהבים אותו סוגדים לו ומדברים עליו. מעניין לא?  האלוהים שהרמב"ם חושף (אני נמצאת בתחילת הכרך השני מתוך שלושה) מתברר כמישהו אחר ממה שחשבתי, לדוגמא, בשיעורי תנ"ך בבית ספר.  מופשט מכל פיזיות, מצד שני סיבת הפיזיות.  יש כאן תהליך עדין ומנוגד, שאני עומלת לתפוס בקצות האצבעות. האינטואיציה הפילוסופית לא מספיקה, ואני חושבת שהיכולת להפנים את כוונת הרמב"ם מגיעה – במפתיע- מהכשרון שלי לאהוב.   אבל הטקסט הוא פילוסופי, מה קשור אהבה?    הרמב"ם בעצמו, כהוגה בן ימי הביניים מדבר על השגת האל רק בדרך השכל.  הוא מפרט כל מיני אמצעים, אבל אין שום התייחסות לאהבה.   (רק מאוחר יותר, אולי עם הקמת החסידות, התחילו לדבר ברצינות על האהבה כדרך להשגת האל.  החסידות מדברת על תהליך בו דבקים בצדיק או אדם חכם ודרכו מגיעים להשגת האל.  כלומר – באמצעות מפגש עם אדם אחר. אבל כלל לא מדובר על אהבה רומנטית).  

 

אם נחזור לרמב"ם, הסיבה שאני מעלה את עניין האהבה, הוא שאם מנתקים את מושא האהבה הרמטית מהאהוב, מגיעים למצב של פירוק חזק ( נפש מאוהבת שמורחקת ממושאה מפרקת את כל מה שסביבה כי הוא מתייתר לעומת מה שהיא משתוקקת אליו ) וזה וזה יוצר תנאים דומים למצב שהרמב"ם מוליך אליו – הפשטת האל מכל תאריו, כדרך להשגתו (השגה שכלית).    בעבר כתבתי כך על מצב המאוהבות:  הנפש המאוהבת לא מסתפקת באלה. ואז העולם פשוט מתנוול בעינייה.  הנפש המאוהבת היא נפש רחבה, כל כך עד שכל העולם מחניק לה.  מה יש באהבה?  המסת המחיצות ביני לבין הזולת. ונחיצותו המוחלטת של הזולת.   מכאן שבאהבה נמשכת יש פתוח והקפדה על החולשה, על מנת להמשיך להזדקק. מי שמלא בעצמו לא מסוגל לאהוב (כי הוא לא זקוק לכלום).  צריך לשמור על החולשה המסויימת שרק הימצאות הזולת תוכל לשכך- על מנת להזדקק לאחר.  

 לדעתי זו נקודה מעניינת שלא מספיק מדגישים.  יש התייחסות רבה במקורות לאהבה ולהמשלת האוהב והנאהב (למשל בשיר השירים) בין האל לישראל, אבל זה נעשה בצורה של משל ולא ישירות.  מה שכן, וכתבתי על זה בעבר,  אנשים שמחפשים בכל מיני דרכים את השגת האל (למשל על ידי לימוד המקורות או הקרבת קורבן או כל מיני טקסים דתיים) מזכירים מעט אנשים מאוהבים.  אבל אני חושבת שרק אדם שיודע באמת לאהוב את הזולת האנושי יכול להשתמש במצב הזה כסימולציה בצורה מדוייקת, כשהוא עובר להשגת האל. אי אפשר לקפוץ מנרקיסיזם ואינדבדואליזם להשגת האל. אי אפשר בלי לעבור דרך האחר.  ולכן, למי שיש כשרון עמוק לאהוב, יש גם ערך מוסף בלימוד המורה נבוכים.  אופטימי משהו 

 

4 מחשבות על “רחשי ביניים 1

  1. מעניין. מאד מעניין אפילו. בעיקר כשזה בא ממך, שעשויה להיחשב בעיניי אחדים כמי שמלאה בעצמה לאין קץ. 
    בעיניי את מאד קרובה. במילים שלך את מסתובבת סביב הנקודה החמקמקה הזאת, נקודת המעבר מהמימד האנושי למימד הכללי, הקוסמי, שישנם שקוראים לו אלוהות.
    בעיניי השם חסר משמעות. מה שחשוב היא ההבנה ויכולת ההתבוננות החדשה שהיא מביאה איתה.
    זה קיים ברבדים היותר עמוקים של כל הדתות והאמונות. רק שם.
    בהצלחה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s