למה לא הפכת לדתייה בעצם?

כי  זה משעמם. אני לא מסוגלת שאומרים לי מה לעשות ואיך, גם אם ההצדקה היא מוסרית (נניח).   יש דברים שאני שומרת, אבל זה בגלל העניין המסורתי וקשור למשפחה. לא לדברים שלמדתי.   כנראה זה פגם, אבל דת זו צורת חיים משעממת מדי . בנוסף, קשה לי עם הצדקנות המוסרנית היהודית.  אני נמשכת לספרות אנגלית, שהיא המשך של תרבות יוון, ו אני אוהבת את האסתטיקה באמנות האירופאית, את תחושת העליונות הקיסרית. נכון שזה שייך לאירופה מלפני מאה שנה. עדיין,  מאחר והעולם הפך למקום כל כך לא רומנטי, צפוף, מפוצץ מאנשים והומוגני,  אני רוצה את המיתוסים היווניים שלי.  רוצה לפנטז על לזארוס ועל אורפיאוס .  וגם הקטע של העם הנבחר לא מדבר אלי,  מה לעשות.  אז בסוף הדתיים+מסורתיים ינצחו.  בסוף הציונות הדתית תוביל, אבל עד שזה יקרה, אני רוצה לכפור בשקט .  אני רוצה שיעזבו אותי בשקט.  החיים גם ככה הם לא מה שחשבתי.  ומשעמם, משעמם משעמם משעמם יותר מדי.  והטלפונים הניידים האלה, כל הטלפונים הניידים והמצלמות האלה. נמאס.  

 

 

החברות שלי

 

החברות שלי הן בנות מסוג מאוד מסויים. יש לי שלוש חברות שאני מדברת/פוגשת באופן קבוע, ועוד אחת שהיא יותר בגדר ידידה אבל כשאנחנו נפגשות אז יש ביננו קירבה.  מתוך הארבע, שלוש אובחנו כמחוננות, אחת קפצה שתי כיתות, שתיים היו במודיעין ואח"כ הלכו ללמוד את הדברים הכי יוקרתיים/ קשים.  עוד אחת סיימה דוקטורט ממש מוקדם. מה עוד? פסיכומטרי הכי גבוה שאפשר,  הצטיינות בכל אספקט.  כל הארבע בנות מאוד מבריקות מאוד נחושות עם הרבה חברים. ממשפחות מעולות.   אני חושבת שהטעם שלי בבנות יותר אליטיסטי מהטעם בבנים.

 

פתאום אני מבינה כמה קשה לי עם הסוג הזה.  שבאופן טבעי אני מתחברת לזה אבל יש בזה גם משהו נורא בורגני ויאפי. וזה מעייף אותי.  אני רוצה אנשים מסוג אחר בחיים. אני באמת רוצה פשוט מישהו שיגרום לי להרגיש.  אני עייפה מהקבוצה הספציפית הזו, מה שקרוי אליטה.  באמת מדובר באנשים ומוכשרים אבל חסר להם….מה חסר?  אני רוצה לגור בשכונה מסויימת, לא רחוק מהעיר בה גדלתי עד בערך גיל 12 (עיר פשוטה או עלובה למדי לדעת רוב האנשים). כולן עשו פרצוף של גועל על המחשבה שאגור שם.  אני באמת מבינה עם השנים כמה כל זה לא חשוב במיוחד. ההבדלים דקים, הכוחות שמניעים את ההמון חזקים יותר.  יש מתי מעט שיכולים לחשוב עצמאית. ובקרב המתי מעט, כמה שפויים? כמה הגונים?  מעטים, מעטים מדי.  מצד אחד אנשים מקסימים אותי, אנשים הם הדבר הכי משמעותי בחיי. מצד שני הם מבאסים ומאכזבים אותי בדיעות קדומות, בשבלונה התנהגותית.  בשטחיות.  אנשים נמשכים כ"כ לשטחיות, ללכת לארוע או לפאב ואז לצלם בסמארטפון ולעלות.  אני עייפה כל כך.  אני מרגישה שבאתי לעולם מבוגרת מדי ואני מבוגרת מדי לכל זה. אין לי כוח בחיי.  אני מפנטזת על דבר איום לאחרונה…על ארוע לב.  להתעורר בשבת בבוקר וכאב חד מפלח אותי.  דם זולג לי מהפה. 

 

אופטימיות זעירה

 


Gemini man
Pisces woman

Pisces girls, DO NOT go for a Gemini man unless you want your heart
broken. At first it'll be great, but as time passes it's hell. It's very easy
to fall deeply in love with your Gemini man and no matter the pain and hurt you
never fall out of love with him. You become trapped within this person who
causes the greatest pain just because he also causes the greatest happiness.
This kind of relationship requires sooo much work and there will be a long and
rocky road for the rest of your life, and girls, trust me it isn't worth it.
Because in the end, he will break your heart so many time you won't ever be a
whole person ever again. My advice to you is RUN! While you still have the
chance. And don't look back because if you do, there's no escaping. To this day
I still love my Gemini ex, but I also know that my sensitive nature and can't
stand the heartbreak. And ever since him I've never been the same.

 

 

 

 

 

 אני חושבת שאני משוחררת. כלומר , ארבע שנים השתדלתי להתקרב כדי לספוג כמה שיותר. עכשיו שספגתי אני יכולה להתחיל
להתרחק. אני יודעת שכואב, הזכרון של ההתחלה מאוד חזק. החולשה שלו מאוד נגעה בי,
חוסר האונים. העדינות. העובדה שבאמת אהבתי אותו בחזקה שמעולם לא אהבתי לפני.  באמת ובתמים אהבתי אותו, בתמימות מוחלטת של
כמעט 24.  אבל אני כבר לא בת 24.  אני אישה. אני כבר לא הילדה שהייתי. לטוב ולרע זה לא יחזור. אני צריכה
לקבל את זה שהעבר עבר וההווה ישנו והעתיד יגיע. אני צריכה להיות בהווה ולהערך
לעתיד. אני צריכה להוקיר את העבר אבל לא לתת לו לדחוק את ההווה שלי ולכפות את
עצמו בי.  אני צריכה לקחת מהאיש הזה, הוא,
את החלקים היפים שנתן לי, את הטוב שהיה בשבילי ברגעים או נקודות מסויימות
בזמן.  ולקבל את זה שזה תם. ארבע וחצי שנים
עברו.  הגיע זמן לסגור את המיתולוגיה הזו.
לא כי היא לא יפה , לא כי היא לא אותנטית . לא כי היא לא מחזיקה. היא אכן כזו
בשבילי.  היא הייתה אמיתית יותר מכל חוויה אחרת שעברתי (מאז הפרידה מבנזוגי הראשון).  היא הייתה מאוד חזקה, נגעה בנקודות פנימיות ברגש שלא ידעתי עליהן.  אלא שהיא
מונעת ממני להתקדם. היא עריצה. ואם לא אתקדם היא תכלה אותי. כי מיתולוגיה היא
גם מיתה. מיתולוגיה לא מאפשרת את קיומם של אנשים. רק סמלים, רק מצבים או ייצוגים.
מיתולוגיה לא נועדה לאנשים חיים.  ואני בן
אדם. ואני רוצה להמשיך את חיי. אני רוצה את החירות שלי כאדם, ואני מרגישה אותה
עכשיו עולה בי.  ואני מבינה שעכשיו
מותר סוף סוף להתרחק . להמשיך. שעכשיו זה ההווה, הרגע. עם כל הכאב, העתיד
מחכה ומזהיר וייתכן שעוד דברים יקרו לי.  
ואסור להפוך את חיי לאנדרטה, ואסור להפוך אותו למיתוס כי זה מה שהוא
לימד אותי:  לנתץ את המיתוס. לא להתייחס
בצורה מיתית לאנשים. או לעצמי. לא להכלא במיתוס. הוא לימד את זה על דרך הניגוד,
אבל לימד. ונכון, הוא מז'ורי ומבוגר ממני, אבל אני חיים חדשים בעולם הזה.  והגיע הזמן שאשתחל לתוכם.

 

 

דברים כל כך מוזרים עוברים עליי.  אני כותבת כל יום אבל שמה בטיוטות, לא יודעת בדיוק למה.    אני לומדת מלא מלא דברים בו זמנית ומשתנה במהירות מטורפת.     בערך שנתיים וחצי אני לומדת אצל רב שהוא עילוי.  אני מגדירה את עצמי אגנוסטית עם פיקסל אמונה, כן גם לי אין מושג מה זה בדיוק אומר.  בפועל, זה אומר שכמעט סיימתי ללמוד את המורה נבוכים לרמב"ם, שאני לומדת עכשיו משנה (סדר נזיקין) וזה מרתק ברמות לא נתפסות.  אנשים דתיים לא מבינים למה בחורה צעירה ולא דתייה רוצה מרצונה ללמוד את זה בכזו תשוקה.  אבל זה פשוט מקסים אותי. שוב, אין לי מושג למה.  יש כמה ניחושים אבל לא זה המקום.  אני גם לומדת את ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב. יש לי המון המון המון לומר על הכל אבל לא יכולה למצוא את הכוח נפשי לנסח. כי אני לא רוצה לנסח. לפעמים לומר דברים, לכתוב אותם, תובע מרחק או יוצר אותו. ואני לא במרחק, אני כרגע קרוב.  לא בקטע דתי כמו שזה פשוט…סוג של נחמה עצומה.  אני חושבת שפעם ראשונה בחיים מצאתי משהו שקרוב לצורה האינטואיטיבית בה אני חושבת. יש לי חשיבה מוזרה, כל מי שקורא כאן יודע, ופעם ראשונה להתקל בטקסטים ואנשים שחושבים דומה,  שאני קוראת את זה ולפעמים מזהה רעיונות שנסחתי כבר בתחילת שנות העשרים ונבוכתי מהמוזרות שלי,  שהמחשבה אשכרה טובה למשהו באמת, בלי מאמץ סרק,  זה יותר מהפתעה… זה בגדר הלם.  הלם טוב .  בפרפאזה על דבריו של קארבר על הארץ הזרה והזר וכל זה והגיהינום,  אני בדיוק בכיוון ההפוך. התחלתי ללכת הביתה.   לצד זה האתאיזם בלב חזק.  בכלל, אני חושבת שכל אמונה מניחה אפיקורסות מקבילה. אז הפיקסל  חייב להשרות איזה בור,  ריק מאוד מאוד חזק ודחייה עקרונית של כל רגש דתי.   פתאום כל הדברים שלמדתי,  פתאום אני מבינה את הדברים מתחברים חזק, באופן בלתי אמיר.  אני נפעמת מול הקשרים האלה, מול היכולת להבין דבר מתוך דבר, ההבנה של התשוקה במישור גבוה יותר מהגוף. ואני אגיד כאן דבר מוזר, אבל אחרי שלומדים תכנים רוחניים יש חשקנות בלתי נתפסת,  והתנהגות כמעט פורנוגרפית.  ויש תשוקה עצומה שנסחפת בגוף ובנשימה.     נכון, זה לא מה שרציתי, אבל זה מי שאני.  ערימת הספרים על הרצפה מכילה את: רוג'ר זילאזני, רוברט היינליין, משנות מבוארות סדר נזיקין, ליקוטי מוהר"ן, תומאס פינצ'ון, פרידריך ניטשה , טיים אאוט תל אביב, ארמית מודרנית למתחילים, תולדות האמפריה הרומית , עיצורים ואותיות, עיתון פילוני לילדים…. רשימה מוזרה !!

 

נ.ב

זוגיות שפה קשה  חיבוק של הסוררת/אוף/אה?/קריצה   אבל יפה 

 

 

שמעתי את waste land ביוטיוב, בהקראה של טי.אס אליוט.  מה מפריע לי כ"כ?  שירה מודרנית (מאה 20 ואילך) עושה אותי עצובה. אבל ניסיתי להבין למה. אני חושבת שמורגש סוג של הסתר, של העדר, בשירה הגדולה הזו.    בנוסף, יש בה בד"כ המון אסתטיקה ווירטואוזיוה נוצצת וזה קשה  כי , כפי שלמדתי בדרך הכי קשה ,  מי שמייצר כך יופי מעיר סבל נורא. או במילים של לורקה, היפה הוא ראשיתו של הנורא.  בסופו של דבר כשכותבים ברמות הכי גבוהות שאפשר, מעפילים עוד ועוד למעלה, הנפש מחפשת להמשיך – ונחבטת. והדרך היחידה להמשיך לנוע היא לפנות לנורא, לפרוורטי למוות.   אלה מהלכים נפשיים שמוכרים לי מגיל 21 אבל רחוקים ממני כיום.  המאה ה-19 זה עניין אחר, אבל במאה ה 20 יש משהו רקוב מאוד בשירה האנגלית,  ריח מר.   ולא בכדי, שתי מלחמות עולם.  והרי השירה האנגלית סיימה את תפקידה בערך בשנות החמישים של המאה העשרים.   מעניין גם שהאוריינטציה הפוליטית של גדולי המשוררים האנגלים הייתה ימנית לאומנית, וככל שהכתיבה האנגלית החלה יורדת (גם בארה"ב), כך הלכה ונאחזה בדיעות שמאל (עד כדי קומוניזם). מעניין לראות את זה. 

הרזולוציה של השירה , של פסגת השירה שהיא המאה ה 20 לא מתאפשרת בימינו.  כתבתי פעם, שזה מזכיר לי את אמנות האריגה.   זו רזולוציה שאין לה נכון להיום הצדקה.  השירה הזו מחפשת ומוצאת רק את האסתטי. היא אדישה לחלוטין  למונח הצדקה, למונח החמלה, הרחמים.  ואם כן אז במידה נמוכה ביותר.  לא אוכל לפתוח את לבי ונשמתי לאמנים גדולים ככל שיהיו, שאין להם תורה בנושאים האתיים. לא כיום. 

אני אתן דוגמא. מספרים על טי.אס אליוט שנשא לאישה אישה אצילה בשם ויויאן. על נישואים אלה הוא אמר:

  To her, the marriage brought no happiness. To me, it brought the state of mind out of which came The Waste Land

 


 

התחלתי ללמוד ארמית לאחרונה.  מדובר בשפה לא קלה, אבל ארמית מקראית זה יותר קל מארמית מודרנית (השפה של בני העדה הכורדית).  הסיבה בין היתר היא שאני לומדת את המקורות והרבה מונחים מושגים ודאחקות פנימיות מגיעים משם.  איך הגעתי לזה?  וובכן, ככל דבר משמעותי בחיי, זה קשור בגבר.  ג' הוא בלשן גאון בעל שם עולמי. דמות שנויה במחלוקת, מקסימה ונרקיסית.  מכאן לכאן התחלנו לדבר במיילים , אבל ההתמחות שלו היא תורת חומסקי ולא שפות שמיות, ולכן הוא הפנה אותי לד"ר מ', חוקר בעל שם עולמי בין היתר לארמית.    המניע התת קרקעי לכל ההתרחשות הזו וההתכתבות הבלתי פוסקת בחודש האחרון עם קבוצת מרצים מבוגרים שמתמחים בשפות עתיקות היא כנראה התשוקה לבלשן הגאון.  חברה שלי קנתה לי חגורת צניעות ואני מקפידה לחגור אותה.  בכל מקרה, עם השנים אני לומדת לעשות סובלימציה לתשוקות, מגברים לנושאים בהם הם מתעסקים. זה די משתלם, כי תשוקה זה כוח מדהים ללימוד, וזה מאפשר לי מה שלא היה מתאפשר אחרת.  בינתיים לא אמרתי כאן שום דבר, אבל זה רק כי אני עוד לא שולטת ברזי השפה. הפוסט הבא או אחד הבאים, יהיה בארמית!