לב

 

 

  א_ _ה מדוייקת?   

 

 

 

טוב אני לא אוהבת פוסטים אופטימיים כי מזל רע, אבל למי אכפת?   תוך עשר דקות ידעתי שזה זה,  הרגשתי נטולת מאמץ,  אמרתי דברים מטופשים והוא צחק וכל מה שאמר נראה לי מקסים….לעזאזל 🙂 איזה מזל שהוא מת עליי.   הרגשתי כמו לשתות בקבוקון עם השם שלי עליו,  כאילו זו חבילה ששלחו והגיעה במיוחד בשבילי!!!  בשבילי בשבילי ורק שלי!!   הרבה זמן לא הרגשתי ככה עם מישהו. וכל השנתיים האלה שיצאתי עם בחורים שלא ממש רציתי כדי לתרגל זוגיות וכי היה נעים  וכו ונאלצתי להפרד אחרי חודש חודשיים שלושה…תכלס הם היו צעירים מדי ומטושטשים  והוא בדיוק בפער מתאים. הוא פשוט בדיוק. יש בו משהו מקסים ומזכך, מתי גם היה לי רגש למישהו וגם נמשכתי אליו וגם הוא אשכרה היה שלי באותו זמן? …. כיף שגם דברים כאלה קורים. כמובן, הוא מחונן ונורא אינטליגנטי, אבל יש בו קלילות בוב דילנית מתוקה כזו. טוב הוא מזל אויר.  מה עוד?  הערגה , אני נחנקת מערגה, וזה טוב , מרגישה פתאום את ההבדל את המקום שהבגרות הרגשית עושה, אני שולטת ברגש ולא נשלטת על ידו, אני לא בקריז אם הוא לא מתקשר אלי יום (האמת שכן!) אבל איזה כיף לא להיות בסרטים של גיל 21!!  איזה כיף להתבגר …מזל מזל שמתבגרים.   השנתיים של 24-26 היו כל כך אפלות, ואז 26-28 בסימן התאוששות, כמו משפעת או אולי שחפת, והקשרים הדלוחים האלה…והנה השנה האחרונה דברים זזו לאט, ועכשיו הכרתי אותו…אני מוארת בזיקוקים 

 

 

mutually exclusive

 

אני באמצע הלימוד במורה נבוכים עכשיו,  עם הפרקים המרכזיים בחיבור.  ואני מרגישה מוזר,  נעה בין הבנה משתקת לנקודות ערפול. אבל מה שמוזר לי הוא החלקים או האמצעים בהם אני נעזרת להבין צורת חשיבה של אדם שחי בימי הביניים, שחושב באופן מאוד עמוק אבל שונה מהצורה בה אנו חושבים היום (גם במדע וגם בפילוסופיה).  השוני הזו לא קל בכלל.  גם העומק שנדרש הוא לאין שיעור ביחס לתקופת הפייסבוק בה אני חיה. כשאני לומדת את המורה נבוכים, זה כאילו לנוע במכונת זמן. אנשים כבר לא חושבים ולא מסיקים כך.   ודבר נוסף,  אין ספק שהחשיבה של הרמב"ם וכל הדיון שלו מאוד מאוד גברי.  ואני צריכה לחשוב באופן זה כשאני לומדת. וכן, לעזאזל, נשים וגברים חושבים אחרת וזה מתבטא בכל, גם בדברים כאלה.  ככל שאני קוראת אני מרגישה, משהו משונה, וזה יישמע לא פמניסטי, אני מרגישה שאולי אני לא באמת צריכה את כל זה כי יש ביכולתי להכיל חיים.  שאולי להיות אם זה להבין יותר על העולם מאשר כל הספרים האלה שגברים (מאוד מאוד חכמים) כתבו במשך השנים.  שאולי השוני ביני לבין האדם הזה הוא תהומי יותר משהייתי רוצה לחשוב בהתחלה.  ויש עוד הבנה די מצערת שנחתה עלי: תמיד חשבתי שידיעה ולדעת זה הדבר הכי הכי נפלא שאדם יכול לקבל. ואולי אני מבינה פתאום שהידיעה היא גם הפסד אדיר. היא טביעה.  וזו מן אמירה רומנטית מעוותת כזו זה נכון, אבל הידיעה כשלעצמה, מה יש בה?  לא הרבה.   ואין ספק שכיום היכולת שלי לאהוב, להיות בחוויה, פחתה.  אי אפשר אלא להודות שזה קרה במקביל להתפתחות היכולת הקונגניטיבית, יכולת ההפשטה. היה כאן טרייד אין שלא הבנתי , כי חשבתי שאשאר  אותה בחורה עם אותו לב ואותן עיניים נוצצות, ורק ההשגות הגבוהות יתווספו. אבל לא, אני כיום לא אותה בחורה. אני לא מסוגלת לאהוב כמו שאהבתי, לתת אמון כמו שנתתי. אני הולכת אחרי החשד, החשד הוא הגשושה, העיניים שלי. וכשאני חושבת על מה שאמר הרב,  שצורת דיון פילוסופית ושכלתנית ומובנית (במשנה ובתלמוד כו) הוא מה שנשאר לנו אחרי אבדן הנבואה, פתאום אני מבינה את המשפט אחרת.  אני מרגישה איך בתוכי אני עוברת את הדברים האלה גם, איך משהו מסויים מתחלף והופך למשהו אחר, כנראה חלש יותר גם אם ססטמטי ומובן.  אולי ההבנה היא הפסד ישיר, וכל זה  mutually exclusive .    

 

פחד

 

אני משלמת סוג של מחיר עכשיו,  על הסיכונים שלקחתי בשנות העשרים. בחור שיש אתו כימיה אמיתית ואני בחרדה ואי נוחות מול עצמי.  וזה בחור שבאמת מוצא חן בעיני ואני רוצה לקשר אפילו רציני… לא מפסיקה למצוא חסרונות, לא ממש בו אלא במצב ובסיטואציה ולחשוב שאולי הוא יפגע בי ויחתוך או יפגע בי ויעזוב לחו"ל (הוא ישראלי עם אזרחות נוספת) .  אני לא יודעת אם העולם לא בסדר או אני, חוסר הבטחון כל כך קצוני וחוסר היכולת לקבל את זה שמשהו טוב קורה,  כאילו יש בי משהו עקרוני בנפש שמתקומם למחשבה הזו.  אני מרגישה שכל ההסטוריה הומה בתוכי, בין הפגישות, כאילו לא מסוגלת לקבל את רצף המהלכים ולאשר שבאמת גם לי יש חלק בזה. שגם אני שותפה.  אני לא יודעת מה אני רוצה, אני מעדיפה שלא ייכנס לי לנפש וינתח כדי שלא יגלה את האישיות הזו בפנים, צפה לה, כמו ערפל.  כי  מטבעי וזהו.   אני מביטה באנשים שהצביעו ליאיר לפיד ולא מצליחה לזהות את עצמי ביניהם, גם לא בקרב מצביעי העבודה (למרות שהצבעתי עבודה). האנשים עם העגלות המעוצבות והוראות קבע והאייפונים והנסיעות ללונדון לחמישה ימים והארוחות שבת עם המשפחות… אני כאילו כל כך אוהבת זיהוי שבטי וגם נאבקת בזיהוי בהשתייכות לשבט הישראלי…  הבעיה בקשר, כל סוג של קשר לאו דווקא רומנטי, שצריך איזונים בין הרצון שלך לשלו,  בכל נקודה ונקודה פחות או יותר.    אני מפחדת להתאהב בו, כי הוא הראשון מאז ההוא שאני מרגישה שאוכל להתאהב בו.  ונכון שאני נכה רגשית כחמש שנים, אבל כשהוא מחבק אותי אני באמת מרגישה, כלומר המקום בו היה הלב שלי רוחש,,,יש שם משהו שיכול להיות מאוד נכון וחזק ואני מפחדת פחד מוות.   אני מפחדת נורא נורא ופעם תמיד צחקתי או לא האמנתי על נשים וגברים (לרוב זה גברים) שמרגישים שמתהווה משהו, הם הולכים להתאהב ואז בורחים, כי הם מפחדים להרגיש או להקשר או וואטאבר, תמיד זה נראה לי פקטיבי.   אבל זה לא פקטיבי,  וכמה שזה נשמע נורא?  הצד הזה שמפחד להרגיש או בורח מלהרגיש – הוא סובל יותר.  הוא יותר סובל מהצד השני. אף פעם לא האמנתי לזה, אבל זה נכון. מי שיוצא להלחם באהבה זה בנאדם יותר מסכן מזה שזורקים אותו בגלל פחד  (כמובן שיכול אדם להזרק מסיבות אחרות).   הצד שלא מסוגל לרכב על רגשות חזקים שלא מסוגל לאלף אותם ושלא מסוגל להתמודד עם ווליום ,  הוא הצד הנפסד  והמסכן.  ואני אגיד משהו יותר קיצוני,  האנשים שמזייפים רגש, זה לא כל כך משנה אם הם מזייפים לבנאדם שיעבור בחייהם ויעוף , או שהם מזייפים למישהו או מישהי שלאט לאט הם יצליחו להתגבר ולהרגיש, פחד מרגש הוא דבר אלים והסבל שנגרם לבנאדם עצמו לא משתנה כ"כ בשני המקרים.  לא להצליח להרגיש רומנטית זה לא להצליח להיות בעולם הזה עד הסוף, זה לפחד לחיות זה לפחד להתמודד עם העולם הזה באמת. כי רק דרך האחר אפשר להתקדם ולהשלים עם עצמך.  רק באהבה במקום הזה של כנות של אמת ובלי בולשיט וכל זה, וכל העטיפות והדברים שאנחנו אומרים לעצמנו בבוקר, על מי אנחנו ומקומנו בעולם.   ומי היה מאמין, שאגיע לגיל 28 וחצי  ויעמוד מולי בחור שירעיף עלי חום ורצון, שהמערכת הרגשית זיהתה כ"יש מצב לאהבה",  ואני רק ארצה שיעזבו אותי בשקט.

 

נעקצת ע"י טרנטולה

 

בחמישי ראיתי עם חברים את הבכורה של Django unchained. בשתי מלים? גדול מהחיים.   נאלצתי לראות בשרשרת את כלבי אשמורת, ממזרים חסרי כבוד ולבסוף, ספרות זולה (הגדול מכולם)  והכתוביות רצות עכשיו על המסך, ואני ממלמלת: שייקספיר של המאה ה-21 , זה מה שזה. למאה ה-16 היה את וויליאם ולנו את קוונטין. שניהם דרך אגב, טלאים (וזה לא במקרה).  אני לא ממעריצות הקולנוע או הסגנון שלו, ולכן זה כל כך רגש והפעיל .  מיום חמישי בערב ועד עכשיו אני בסוג של הלם , כאילו הדליקו את המתג והחיים מתחילים.   כשנגמר הסרט, באיזור 01:00 , אנשים מחאו כפיים, חלקם נעמדו על הרגליים , הידידים שלי היו בהלם ולא דברו הרבה.  הרגשתי כאילו התפוצצה לנו תחנת חשמל, אבל במובן חיובי. נכון, קיצוץ של שלושים דקות החוצה היה מועיל לסרט, אבל זה זניח בהשוואה למה שהושג ביצירה.  מה הושג? מה הוא בעצם עושה? הוא הופך את כל העולם לבמה , כמו שייקס, או במקרה של המאה ה-21, למסך. כל העולם מסך. והאלימות אצלו דווקא לא מפריעה, כי כשכתבתי על שימוש באלימות בקולנוע התכוונתי לשמוש תם ולא מודע (כמו בסרטי מערבוני הספגטי או באטמן או הדברים האלה), ממנו ניזון טרנטינו ויוצר את מה שהוא יוצר. ובכל מקרה האלימות אצלו נבנית כמו אורגזמה שמגיעה בדיוק במקום אחרי משחק מקדים גדול מהחיים.  האלימות, המין, הדם, הכל נכון וספוג תשוקה.  וגם החמלה נוכחת, בצורה נאיבית אולי אבל נוכחת.  

 היום, בצפייה נוספת ב"ספרות זולה" שמתי לב למוטיב דק שאח"כ העמיד עליו סרטים שלמים כמו קיל ביל או ג'אנגו – הקטע שבוטש חוזר לעזור למר וואלאס להחלץ מהאנסים הסדיסטים במחסן חנות האלקטרוניקה, ואז לוקח את האופנוע של זד ומסתלק משם. כשהוא בוחר את כלי הנשק, עובר ממחבט בייסבול למסור ובסוף בוחר בחרב יפנית, זה הזכיר לי לגמרי את ביאטריקס קידו (הלכה) שבאה לנקום בכנופייה של ביל בצעדים יפניים זהירים.  אני לא בטוחה אם טרנטינו התכוון לרפרור הזה בין בוטש לביאטריקס, אבל זה היה ממש נחמד. זה מסוג הדברים שמאפשרת רק צפייה לאחור.  רפרור נוסף ששמתי לב אליו בג'אנגו, הוא אחד השוטים היפים ביותר שראיתי מימיי בקולנוע, ומרפרר לאליס אין וונדרלנד. אני לא רוצה להרוס אבל זה קשור איכשהו לפרחים.  אני תוהה אם טרנטינו חשב על זה, וגם, מה זה בעצם משנה?  

 

ללא מעצורים

 

אין קשר בין שני הנושאים ואולי יש, אבל הבחור החדש, א', נדמה לי חמש שנים לא היה לי כזה וואו עם מישהו!  כאילו, בפגישה הראשונה ארבע שעות לא יכולנו להפסיק לדבר, ובסוף ביקש נשיקה ונתתי לו אחת מתגרה, על הלחי, וברחתי מהמכונית.  מאז הוא הקפיד להתקשר כל יום! כמו ילד טוב.  אני רוצה שיצבטו אותי שאתעורר …  והעניין השני הוא שאתמול ראיתי עם חברים את החדש של טרנטינו והיה פאקינג מדהים!  נדמה לי שמאז ספרות זולה זה הכי מוצלח, כאילו כל מה שעשה היה שלבים שעבר בדרך לג'אנגו – סרט מושלם פחות או יותר, מתמונת הפתיחה ועד כתוביות הסיום. אז רוצו לראות אם עוד לא עשיתם את זה.  

ברקע כמה דברים פחות נחמדים, אבל כבר נמאס לי להפגע מהענין וגם לדוש בכל זה עייפתי.  מה שיהיה יהיה, וכשנעמוד מול דיין אמת לתת דין ומשפט כל הדברים יחזרו למקומם הטבעי. ואם לא, אז הכל חסר משמעות כולל הכאב המסויים שאני חשה כשפניו, או שמו, מבליחים מהמסך. 

אני מרגישה מן אושר תת קרקעי שכבשתי כמה שנים צף ועולה מהבטן והרגליים, מן תחושה לא נכונה וגם הכי נכונה בו זמנית.  המערכת הרגשית השתקמה, איזה מזל שלא מתּי, איזה מזל ששרדתי והכל בסדר ולא עזבתי את הלימודים חלילה ולא שרפתי גשרים ולא חציתי יותר מדי גבולות.  אני שוב בעניינים!

 

הערגה לעוצמה

 

1. אני חושבת לאחרונה על היחסים שלי עם כוח ובפרט, התשוקה לגברים חזקים.  לאחרונה צפיתי בסרט hitchcock  ואחרי כן בסרט the girl, שניהם מתארים את הבמאי הנודע אלפרד היצ'קוק, בשתי דרכים שונות ומשלימות. אני שמחה שצפיתי בסרטים בסדר המסויים הזה כי הוא הסדר הנכון. עם גברים בעלי עצמה וכוח (מעמד וכו') יותר קל , כי עמדת הגבריות היא כוח והנכחה, ולכן גבר חזק חש יותר בנוח ונוטה לבטא את רצונו בגלוי, דברים במילא מסתדרים בד"כ בהתאם לו.  יצא לי להכיר בחיי שלושה גברים חזקים, כלומר כאלה שיש להם כוח ומעמד רציני בתחומם (והקולגות שלהם היו רוצים להרוג אותם או להיות במקומם). הם היו מרתקים , ואחד היה שייך אף לקבוצה נוספת שקרובה ללבי (גברים עדינים). אבל עליו דברתי מספיק. בכל מקרה  גברים חזקים מרגישים נוח לידי כמו שהם מרגישים נוח ליד כל הנשים.  אבל משום מה הם נוטים לי חיבה שמהולה באמון אישי רב.  אולי הם אוהבים גיוון, ומאחר ואני אדם לא צפוי, נעים להם שאני בסביבה. בנוסף,  נשים בהירות שיער מושכות גברים חזקים כי יש משהו ריק בנשים כאלו (או במילותיו של היצ'קוק, בלונדיניות הן קורבנות מושלמים), וגברים חזקים הם בעלי יצר עז, והריקוּת מושכת אותם.   הבעיה שגברים כאלה בד"כ מוגבלים, מחוייבים להגן על כוחם ולשמור על עצמם.  בגלל המוגבלות הזו הם מעזים פחות, כי יש להם יותר לסכן ולכן נוטים להשמר בגבולות ספציפיים ופחות נוהים אחר הרפתקאות .   עוצמה היא דבר ממכר, אולי הדבר הממכר ביותר שיש,  ומי שזוכה בעוצמה אמיתית (ולא מדומיינת) לרוב אחרי מאבקים מרים, משתעבד להגנתה.   יש חוקי שימור בעולם.    בסופו של דבר אדם בעל עוצמה הוא ברייה מאסיבית יותר מאדם מינורי, ולכן תנועתו איטית ועם הזמן צפויה. מובן שאפשר להלחם בנטייה הזו, אבל הדבר דורש עוד תחזוק ועוד השקעת כוח וטקטיקה . אי אפשר לזכות בכוח ומעמד ולהחזיק בו כמו פרס על מדף. 

 לבי שייך לגברים העדינים שתנועתם מהולה בעצבות, אולי כי פעם היו חזקים והיום כבר לא, אולי כי הבינו שגם כלי העוצמה מצופים זהב מזוייף.  ואולי כי החליטו לוותר על מלכותם ולנוע בעולם בצניעות.  משהו במלך המודח, המלך שהדיח את עצמו, משהו בפנטזמה הזו מדבר אלי הרבה יותר ונוגע בי עמוק מאוד. אני חושבת עכשיו על בודהה, בן המלך שוויתר על כתרו וייסד את הבודהיזם.   אני מרגישה נוח עם גברים עצמתיים, כי אני יודעת שלעולם לא אוכל באמת לאהוב אותם.  ובחיי, אין הרגשה מרגיעה מזו. 

 

2. אולי בהמשך לזה ואולי לא, אני חושבת על הפער בין דברים שמתרחשים בחיי לבין מה שאני בוחרת לכתוב. הבחירה בחור המנעול בכתיבה היא מובנת, כי אני לא יכולה להחשף באמת. אני מניחה שהתקבל דמויי חלש, ואולי עשיתי את זה מבחירה כי נעים לי לחשוב גם על עצמי בצורה זו.  גם הבחירה להחליש את עצמך היא בטוי לרצון לעוצמה.     אני אדם שמכיר והכיר המון אנשים מתוך יכולת משונה לרקום תקשורת עם כל ברייה פחות או יותר. זו יכולת שסיבכה אותי לפעמים בצרות , אבל עם הזמן ההבנה שאנשים נותנים בי אמון גרמה לי להיות אדם טוב יותר.   כי מה הגמול של היות טוב?  הטוב כשלעצמו – כפי שהוא מתבטא בעולם סביבנו. זו בעצם התשובה לשכר צדיקים (אינני מדמיינת שאני צדיקה), ואולי הפירוש של עשייה לשמה בניגוד לעשייה שלא לשמה (כדי לקבל פרס).   מדהימה אותי הדרך שעברתי בחמש השנים האחרונות, איזה שנויים לא נתפסים.   

 

3.  תוך כדי צפייה ב"צפורים" של היצ'קוק ובמקביל the girl שעוסק בספורה של טיפי הדרן, כוכבת הסרט , ניסיתי לברר מה באמת יחס התקופה שלנו למושג הדימוי. וככל שחשבתי על זה כך הבנתי, שסרטים אוטוביוגרפיים כמו the girl או כמו hitchcock  לא מבטאים את רצון הצופים לשבור את הדימוי ולדעת את הספור האמיתי – בדיוק להיפך. הם , כמו תוכניות האמריקן איידול והריאליטי, מצביעים על השתלטות הדימוי (דרך המסך). הדימוי  התעצם, אותה יד המושטת אלינו מתוך המסך סרטי 3D כמו אוואטר או המנסרים מטקסס 3D ודומיהם, הדימוי נכנס פנימה עוד ועוד.  זה התהליך האמיתי, ולא הענות לרצונם של אנשים  לדעת "מה הספור האמיתי מאחורי טיפי הדרן? "   וזה תהליך שעוברת חברה שלא מסוגלת להיות כנה עם עצמה כי היא כבר לא ממש מאמינה ב-אמת.   מספיק לרפרר על פילוסופים כמו הוסרל או היידיגר (שיצרו תפיסה שנקראת "פנמונולוגיה") וגרורות הפוסט מודרניזם וכו.  ברור שתוצאה אפשרית תהיה השתלטות הכושר המדמה בנפש על תחומים שפעם לא היו נחלתו, שפעם היו מאחורי המצלמה ועכשיו הם כולם נחלת המצלמה. ככל שהמצלמות קטנות כך מתרחב הספקטרום שלהן, כך מתרחש מה שמצולם ומופקע לטובת הדימוי והמסך.  כתבתי על כך מזווית אחרת כאן . 

 

 

אני רוצה להפנות למאמר מעניין שכתב דייוויד רמניק, עורך הניו יורקר, שמציג מסקנות דומות לאלו שהצגתי כאן, מתוך השקפה שונה וקוטבית.  הוא עוסק  בעליית הבית היהודי ומתחקה אחר החלשו והפרדו של השמאל הישראלי, או במילותיו "השתלטותן של הקולוניות (=ההתנחלויות) על מדינת האם (=ישראל בגבולות 67)".  זוהי כותרת מעניינת שאינני שותפה לה. רמניק מכיר בציונות הדתית כאליטה מתהווה שעתידה להנהיג את ישראל, ובתקווה שזרם זה ימשיך לעבור תהליכי ממלכתיות שמאפיינים קבוצות בעלייה לעמדת כוח, וימתן אותן כמיהות משיחיות (כינון מדינה בגבולות התנ"כיים שמגיעה עד עיראק או בניית בית המקדש השלישי וחידוש הקורבנות במקרה של פייגלין), מדובר בתוצאה הגיונית.  

דייויד רמניק הוא יהודי ליבראלי נוסף השייך לשמאל ונוטה בקלות לייבא פרדיגמות ליברליות מארה"ב לישראל, בלי לעשות אדפטציה אמיתית להבדלים בין שתי המדינות.  הוא פחות גרוע מתומאס פרידמן אבל כמותו , כתיבתו מגיבה ואף פעם לא מקדימה או מסבירה תהליכים בצורה עקבית ומסודרת, שכן הוא שבוי בתפיסות שלא השתנו הרבה (ואני עוקבת אחריו כמה שנים) וספק אם ישתנו בהמשך.  למרות הכל הוא נותן כאן תמונה רחבה ומעניינת ביותר.  

המאמר של רמניק , בניגודל רשימה שלי, עוסק אך ורק בעליית הימין ולא במניעים להחלשות השמאל.  בעיני אי אפשר להבין את ההתחזקות הזו אלא דרך התהליך המנוגד על מניעיו השונים.    מבחינתי, ברגע שעיתונים  

 

 

הים הגעתי למרכז הלמידה בדיוק בזמן, ולא היה לי זמן ללכת לספרייה הסמוכה להחזיר את הספר ששאלתי לפני חודש, אמנית הגוף של דון דלילו.   ספר די מוזר, לא הצלחתי להחליט אם אני אוהבת .  אבל בכל מקרה החלטתי לקחת ספר אחר שלו, רעש לבן.  

ביום חמישי יצא לי לראות את הסרט ענן אטלס, של האחים וורשבסקי, ופעם ראשונה נשארתי בלי מילים. לא יודעת אם לטוב או לרע,  לא ידעתי מה לומר על הסרט הזה. חברה שלי ח' שאלה אותי מה חשבתי, ואיך מתארים סרט של שלוש שעות עם שש עלילות שונות, שהשחקנים מחליפים דמויות במהלכן?  הסרט מעניין, זה בטוח, אבל מענג? פה אני לא כל כך בטוחה.  כשחזרתי הביתה ישר הורדתי את המנסרים מטקסס החדש ואת מטריקס הישן והטוב, וצפיתי בהם. כנראה אין תחליף לסרט שמשלב נכון ספור, אקשן, ופיצוצים.  אולי ענן אטלס היה פילוסופי מדי בשבילי. הרגשתי כאילו הם רוצים משהו שלא ניתן להגיע אליו בקולנוע, הם רוצים ממש לדחוף לקצה את התודעה.  וסך הכל קולנוע (מסחרי) תפקידו קודם לענג את הצופה. ואם הוא לא עומד בזה אז אין לו זכות קיום. זו דעתי. זה לא…תורת היחסות או פילוסופיה או המקורות.  נו טוב.  אחת משש העלילות הייתה דווקא מוצלחת ובמקרה, זו העלילה שגם הזכירה את המטריקס עם כמה ווריאנטים.  נראה לי שהם היו צריכים להתמקד ולפתח אותה, אולי להתכתב עם עוד שתי עלילות משנה, זהו.  אז היה יוצא להם סרט פיצוץ.   ביום שלישי אני הולכת עם חברים לראות את החדש של טרנטינו.  מקווה שאהנה.  אומרים שזה מערבון ספגטי (מה זה אומר?) שפוגש את ספרות זולה.   זה לא פוסט על קוונטין טרנטינו, אבל יש לי בעיה עקרונית עם הבמאי הזה למרות, אולי בגלל, שהוא המרכזי בזמננו.  נחיה ונראה.  איזה קור בחוץ!!!