אני רוצה להפנות למאמר מעניין שכתב דייוויד רמניק, עורך הניו יורקר, שמציג מסקנות דומות לאלו שהצגתי כאן, מתוך השקפה שונה וקוטבית.  הוא עוסק  בעליית הבית היהודי ומתחקה אחר החלשו והפרדו של השמאל הישראלי, או במילותיו "השתלטותן של הקולוניות (=ההתנחלויות) על מדינת האם (=ישראל בגבולות 67)".  זוהי כותרת מעניינת שאינני שותפה לה. רמניק מכיר בציונות הדתית כאליטה מתהווה שעתידה להנהיג את ישראל, ובתקווה שזרם זה ימשיך לעבור תהליכי ממלכתיות שמאפיינים קבוצות בעלייה לעמדת כוח, וימתן אותן כמיהות משיחיות (כינון מדינה בגבולות התנ"כיים שמגיעה עד עיראק או בניית בית המקדש השלישי וחידוש הקורבנות במקרה של פייגלין), מדובר בתוצאה הגיונית.  

דייויד רמניק הוא יהודי ליבראלי נוסף השייך לשמאל ונוטה בקלות לייבא פרדיגמות ליברליות מארה"ב לישראל, בלי לעשות אדפטציה אמיתית להבדלים בין שתי המדינות.  הוא פחות גרוע מתומאס פרידמן אבל כמותו , כתיבתו מגיבה ואף פעם לא מקדימה או מסבירה תהליכים בצורה עקבית ומסודרת, שכן הוא שבוי בתפיסות שלא השתנו הרבה (ואני עוקבת אחריו כמה שנים) וספק אם ישתנו בהמשך.  למרות הכל הוא נותן כאן תמונה רחבה ומעניינת ביותר.  

המאמר של רמניק , בניגודל רשימה שלי, עוסק אך ורק בעליית הימין ולא במניעים להחלשות השמאל.  בעיני אי אפשר להבין את ההתחזקות הזו אלא דרך התהליך המנוגד על מניעיו השונים.    מבחינתי, ברגע שעיתונים