הערגה לעוצמה

 

1. אני חושבת לאחרונה על היחסים שלי עם כוח ובפרט, התשוקה לגברים חזקים.  לאחרונה צפיתי בסרט hitchcock  ואחרי כן בסרט the girl, שניהם מתארים את הבמאי הנודע אלפרד היצ'קוק, בשתי דרכים שונות ומשלימות. אני שמחה שצפיתי בסרטים בסדר המסויים הזה כי הוא הסדר הנכון. עם גברים בעלי עצמה וכוח (מעמד וכו') יותר קל , כי עמדת הגבריות היא כוח והנכחה, ולכן גבר חזק חש יותר בנוח ונוטה לבטא את רצונו בגלוי, דברים במילא מסתדרים בד"כ בהתאם לו.  יצא לי להכיר בחיי שלושה גברים חזקים, כלומר כאלה שיש להם כוח ומעמד רציני בתחומם (והקולגות שלהם היו רוצים להרוג אותם או להיות במקומם). הם היו מרתקים , ואחד היה שייך אף לקבוצה נוספת שקרובה ללבי (גברים עדינים). אבל עליו דברתי מספיק. בכל מקרה  גברים חזקים מרגישים נוח לידי כמו שהם מרגישים נוח ליד כל הנשים.  אבל משום מה הם נוטים לי חיבה שמהולה באמון אישי רב.  אולי הם אוהבים גיוון, ומאחר ואני אדם לא צפוי, נעים להם שאני בסביבה. בנוסף,  נשים בהירות שיער מושכות גברים חזקים כי יש משהו ריק בנשים כאלו (או במילותיו של היצ'קוק, בלונדיניות הן קורבנות מושלמים), וגברים חזקים הם בעלי יצר עז, והריקוּת מושכת אותם.   הבעיה שגברים כאלה בד"כ מוגבלים, מחוייבים להגן על כוחם ולשמור על עצמם.  בגלל המוגבלות הזו הם מעזים פחות, כי יש להם יותר לסכן ולכן נוטים להשמר בגבולות ספציפיים ופחות נוהים אחר הרפתקאות .   עוצמה היא דבר ממכר, אולי הדבר הממכר ביותר שיש,  ומי שזוכה בעוצמה אמיתית (ולא מדומיינת) לרוב אחרי מאבקים מרים, משתעבד להגנתה.   יש חוקי שימור בעולם.    בסופו של דבר אדם בעל עוצמה הוא ברייה מאסיבית יותר מאדם מינורי, ולכן תנועתו איטית ועם הזמן צפויה. מובן שאפשר להלחם בנטייה הזו, אבל הדבר דורש עוד תחזוק ועוד השקעת כוח וטקטיקה . אי אפשר לזכות בכוח ומעמד ולהחזיק בו כמו פרס על מדף. 

 לבי שייך לגברים העדינים שתנועתם מהולה בעצבות, אולי כי פעם היו חזקים והיום כבר לא, אולי כי הבינו שגם כלי העוצמה מצופים זהב מזוייף.  ואולי כי החליטו לוותר על מלכותם ולנוע בעולם בצניעות.  משהו במלך המודח, המלך שהדיח את עצמו, משהו בפנטזמה הזו מדבר אלי הרבה יותר ונוגע בי עמוק מאוד. אני חושבת עכשיו על בודהה, בן המלך שוויתר על כתרו וייסד את הבודהיזם.   אני מרגישה נוח עם גברים עצמתיים, כי אני יודעת שלעולם לא אוכל באמת לאהוב אותם.  ובחיי, אין הרגשה מרגיעה מזו. 

 

2. אולי בהמשך לזה ואולי לא, אני חושבת על הפער בין דברים שמתרחשים בחיי לבין מה שאני בוחרת לכתוב. הבחירה בחור המנעול בכתיבה היא מובנת, כי אני לא יכולה להחשף באמת. אני מניחה שהתקבל דמויי חלש, ואולי עשיתי את זה מבחירה כי נעים לי לחשוב גם על עצמי בצורה זו.  גם הבחירה להחליש את עצמך היא בטוי לרצון לעוצמה.     אני אדם שמכיר והכיר המון אנשים מתוך יכולת משונה לרקום תקשורת עם כל ברייה פחות או יותר. זו יכולת שסיבכה אותי לפעמים בצרות , אבל עם הזמן ההבנה שאנשים נותנים בי אמון גרמה לי להיות אדם טוב יותר.   כי מה הגמול של היות טוב?  הטוב כשלעצמו – כפי שהוא מתבטא בעולם סביבנו. זו בעצם התשובה לשכר צדיקים (אינני מדמיינת שאני צדיקה), ואולי הפירוש של עשייה לשמה בניגוד לעשייה שלא לשמה (כדי לקבל פרס).   מדהימה אותי הדרך שעברתי בחמש השנים האחרונות, איזה שנויים לא נתפסים.   

 

3.  תוך כדי צפייה ב"צפורים" של היצ'קוק ובמקביל the girl שעוסק בספורה של טיפי הדרן, כוכבת הסרט , ניסיתי לברר מה באמת יחס התקופה שלנו למושג הדימוי. וככל שחשבתי על זה כך הבנתי, שסרטים אוטוביוגרפיים כמו the girl או כמו hitchcock  לא מבטאים את רצון הצופים לשבור את הדימוי ולדעת את הספור האמיתי – בדיוק להיפך. הם , כמו תוכניות האמריקן איידול והריאליטי, מצביעים על השתלטות הדימוי (דרך המסך). הדימוי  התעצם, אותה יד המושטת אלינו מתוך המסך סרטי 3D כמו אוואטר או המנסרים מטקסס 3D ודומיהם, הדימוי נכנס פנימה עוד ועוד.  זה התהליך האמיתי, ולא הענות לרצונם של אנשים  לדעת "מה הספור האמיתי מאחורי טיפי הדרן? "   וזה תהליך שעוברת חברה שלא מסוגלת להיות כנה עם עצמה כי היא כבר לא ממש מאמינה ב-אמת.   מספיק לרפרר על פילוסופים כמו הוסרל או היידיגר (שיצרו תפיסה שנקראת "פנמונולוגיה") וגרורות הפוסט מודרניזם וכו.  ברור שתוצאה אפשרית תהיה השתלטות הכושר המדמה בנפש על תחומים שפעם לא היו נחלתו, שפעם היו מאחורי המצלמה ועכשיו הם כולם נחלת המצלמה. ככל שהמצלמות קטנות כך מתרחב הספקטרום שלהן, כך מתרחש מה שמצולם ומופקע לטובת הדימוי והמסך.  כתבתי על כך מזווית אחרת כאן

 

2 מחשבות על “הערגה לעוצמה

  1. תמיד כיף לקרוא אותך, אבל אני חושב שאת מודעת היטב לכך שאת עצמך לא נמצאת בתוך גבולות החולשה הנשית כפי שאת מנסה להציג אותה… מבחינה שכלית את דומה הרבה יותר לגברים שאני קורא מאשר לנשים, ואם תשאלי אותי (ואת לא, וזה בסדר) – את יותר דומה לגברים החזקים מאשר נמשכת אליהם. או אולי, נמשכת אליהם כשם שהומואים נמשכים לאלו שיש להם את אותם מאפיינים שהם רואים בעצמם.

    אני מצטער אם זה נראה כמו השטחה או הרדדה, זה ממש לא, זה רק מיטב יכולתי הקוגניטיבית כרגע. אני מוצא את זה מרתק, יחסית לנשים אחרות נשפכת לך עוצמה מהאוזניים. אם הייתי צריך להגדיר אישה וגבר, הייתי אומר שהנשים מסתובבות בעולם בצורה פסיבית יותר, בעוד שגברים הם חוקרים אקטיביים של הסביבה שלהם. זו הכוונה כשאני משווה אותך לגבר. ואת תכונותייך לגבריות. ואני לא אומר את זה כגבר, כי במובן הזה, אני ההפך הגמור ממך. גבר שמחליש את עצמו ונמשך לחולשה, שמסתובב בביבים של החברה האנושית מתוך רצון לבטל לגמרי את קללת החיפוש הגברי הזה.

    בכל אופן, נדמה לי שמה שאני אומר, תנסי להסתובב בעולם בלי המסכה החלשה, הריקה-הבלונדינית הזו, שהיא כבר מזמן, אני מניח מאז גיל 12-14 כזה, קטנה ממידותייך.

    אהבתי

  2. מאוד אהבתי את הדברים שכתבת – ולא משום שאני מסכימה איתך בכל (אני לא).
    אני אוהבת את חופש המחשבה שמחופש למילים בכתיבה שלך. חופש. זה גם סוג של עוצמה.
    אהבתי גם מה שכתב זה שמעליי.
    בקשר לעמדות מגדריות, אני מאמינה שיש הבדלים תהומיים בין גברים לנשים. תפוזים ותפוחים, משהו כזה. תהיה חוצפה מצדי לשאול בת כמה את?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s