אשמה

 

אני מרגישה אשמה כשאני צופה בפורנו.  מרגישה כזו לא בסדר למרות שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. בדיוק מה שאני צריכה.   זה כמובן לא קשור לחבר או לא חבר, זו בחירה. אולי בגלל שיש חבר יותר נוח.  ממה אני נהנית בעצם? ברור, הגרוי הויזואלי, אבל לא רק . זה האנשים האלה שמשתתפים, בדיוק מה שגורם לי ביום יום לחוש רחמים, גורם כשהיצר בתמונה, להתהפך, להנות מהמצב.  היצר המיני מפיק עונג מסיטואציה שיש בה (סוג של) ניצול, אגרסיביות,  שבירת מוסכמות וכו.  אבל כל הדיבור על אודות רק מרחיק אותי. ואולי לכן אני נהנית מפורנו, כי הוא מאפשר לי להתרחק מאנשים במובן האישי.  להפסיק לשכב אתם, כי זה לא רק לשכב, זה גם לדבר לפני ואחרי ולהקשיב ולהריח ולזכור וכל אלה. זו הדרך לסגת כי אני לא מסוגלת לקרבה עם כל האנשים האלה.   כשמסתכלים בעיניים זרות רואים מעט מאוד.  אבל כשמסתכלים ברגישות, רואים את המבט וזה יוצר את העונג.  גם הזרות כמובן. אולי ההחלפות בין הזר למזוהה, היא מה שכל כך מדליק בזה. 

 

 

אני רוצה להתייחס לקטע הזה כאמצעי להבהיר משהו מהתהליך הנפשי שלי בגילאי 24-28.   

 

"לפני שיצאתי לסדנה, שאלתי מורה בודהיזם אחר – חבר של אינגרם בשם הוקאי סובול – איך הוא היה מתאר את שלבי התפתחות ההתבוננות" , מספר העתונאי על שיחה שלו עם מורה בודהיזם במנזר בו שהה.  "הטעם הראשון, אמר, הוא טעם מר – זו המרירות של המאמץ, של תפיסת עומק ההתכנסות והניכור, ולאחר מכן, הקושי לטפל בזה. אם אתה כן בכוונותיך, הוסיף, תבוא על גמולך בטעם השני: מתיקות. זו המתיקות של הכניעה, של ההיפתחות. רכות חדשה. המתרגל או המורה הרוחני מגיע להשלמת המחזור, וזוכה לטעום מ"פרי" המדיטציה.

אבל בסופו של דבר, גם זה לא נמשך לנצח. הטעם האחרון, הוסיף, הוא טעם מתוק-מריר. הטעם הזה מתאפיין בהבנה שמאמץ וכניעה הן רק דרכים לשחזור האשליה הבסיסית. האשליה הראשונה היא בכך שיש "אני" שרוצה להגיע למקום מסוים, והשנייה – שיש "אחר" שצריך להיכנע לו. מהותה של התמסרות אמתית, אמר, היא לא להאמין במשהו או במישהו. זהו אמצעי להטלת ספק, ובתוך הטלת הספק הזו, הנחמות שלנו לעולם לא מחזיקות מעמד".

 

השורה האחרונה מעניינת אותי במיוחד.  הטלת הספק, לא להאמין במשהו או במישהו.  שלב זה (שמתואר כשלב האחרון במהלך החשיבה הבודהיסטי)  הוא תנאי הכרחי לאמונה ע"פ היהדות:  הטלת הספק.  מי שזוכר, כתבתי על זה _כאן _ . כמעט הכל מפורק לגורמיו הבסיסיים.  הכל מתפרק במהירות לא נתפסת, הנחמות שלנו, גם הערכים שלנו, הרגשות, כל מה שהאמנו בו, מת.   ופה נכנסת היהדות (כפי שהוסברה לי וכפי שאני מבינה ומפרשת אותה).  אדם נופל אל החלל הריק, ריק מערכים, לתוך ההבנה כי הכל ניתן לפירוק, וכי האני אותו הכיר , האנשים והקשריו שלו עם אותם אנשים, כל זה היה אך אשליה.  ומה עושה אותו אדם?  לכאן נכנסת הבחירה. 

 

 

התהילה המרה של הנעורים

 

קורים דברים מוזרים בשנים האחרונות.  אני מתחלפת, וזה איכשהו לא רק לא מפריע אלא משמח.  אני צומחת לגוף מבוגר שהוכן מראש. לא רק הגוף, במנטאליות שלי יש משהו מבוגר, ולכן הנעורים היו קשים עליי (ילדות זה משהו אחר).    אני חלק מתרבות שהחליטה שהנעורים הם איזה היילייט עצום.  אולי לכן סבלתי מדכדוך בגילאי 17-23? בניגוד למה ששדרו , זה היה גיל די מחורבן שרק השתדלתי להחזיק ולחכות שיעבור?  התהילה, הייתה מרה, גם אם הגוף והפנים מושלמים במרקם והכל עומד.  אולי אם יפסיקו לומר לצעירים שאלה השנים הכי יפות, הם יפסיקו להתאכזב? השנים האלו הן המכה הכי קשה שאדם חווה מרגע שהוא חומק מהילדות.  היופי הוא הסוואה לתהליך תובעני ומסוכן בו הזהות העצמית מתעצבת. השיעור הגבוה ביותר של אובדנות הוא בשנים אלו.  אנשים מגלים מי הם, לאן יגיעו בחברה, מה כישוריהם ביחס לאחרים,  מה יוכלו ומה יישאר בגדר חלום.  היופי הוא ההסוואה. נעורי היו תקופה של הישרדות, ושום שמלה מגניבה שישבה עלי פרפקט לא פוררה את הפחדים ששיתקו אותי.  ייתכן שאצל אחרים הדברים קצוניים פחות. בגיל 24,  החלטתי באופן סופי שאני רוצה בחיים האלה – ורוצה לחיותם טוב.  להגיע להחלטה התיאורטית לא היה קל, וללמוד איך מיישמים אותה למעשים לקח עוד כמה שנים . 

אני חושבת שזו אחת הסיבות שהמיניות שלי הוחלשה. אני חלק מתרבות שמזהה את המיניות עם הנעורים (למעשה זה ניצוץ למחשבה היוונית שעשתה קישור כזה), ומאחר והנעורים נתפסים כתקופה קשה, אני איכשהו תופסת את המיניות כך. אבל אני צריכה ללמוד לסגל מיניות חדשה, של אישה ולא נערה.  אני צריכה ללמוד שפה חדשה, לא לזרוק את הכל רק כי במיניות יש כמובן משהו חתרני, משהו שהולך נגד. 

 

 

רחמים הם רגש אינסטינקטיבי של השתתפות בצערו ובצרתו של הזולת. המילה רחמים מזכירה את האיבר רֶחֶם. הרחם הוא האיבר שדרכו נוצרים הקשרים החזקים ביותר – בין איש לאישה ובין אם לילדיה; רגש הרחמים, ההזדהות וההשתתפות בצער הזולת, הוא הרגש החזק ביותר שמקשר בין אנשים ומאפשר לאדם אחד להזדהות עם אדם אחר; ולכן קוראים לו על-שם הרֶחֶם.


קטבים

אוף, אני לא יודעת איך להסביר למה אנשי התרבות והאינטלקטואלים, למה אין לי אפילו חבר או חברה אחת מהמילייה הזה.  בעצם, יש מישהו שפעם יצאנו והקשר נשמר בידידות (ואנחנו מקפידים לדבר רק על דברים מצחיקים).  חוץ ממנו אף אחד מהחברים לא קשור לעולם האינטלקטואלי.   כמעט כולם למדו או לומדים דברים שקרובים למה שלמדתי, בגדול, כולם נורא מוצלחים וחכמים אבל רחוקים מ'האליטות האינטלקטואליות'. אולי זה לא מפתיע?  אבל זה דווקא כן מפתיע כי אמנות הייתה והינה חלק מהותי מהזהות שלי. חלק שאני מגוננת עליו בצורה כמעט פנאטית, מה שרומז עד כמה הוא משמעותי -יותר משאני מוכנה להודות.   

ההבדל המהותי ביני לבין רוב אנשי התרבות זה שהם בד"כ רהוטים ומסודרים, יש להם דיעות או תפיסות או תחושה של דיעות ותפיסות – ואני לא במקום כזה. ספק אם אי פעם הייתי.  אני הולכת אחרי הלב בעיניים עצומות. ולכן כשאני קוראת דיונים ממש ארוכים על פוקו או על ,לא יודעת מה השם של ההוא, בודריאר, או של סימון וייל, בקצור אני קוראת אבל זה לא משמעותי.  ואצלם זה מפעיל משהו, איזו תגובה ובד"כ התגובה הזו מביאה להשתמש במילה 'כיבוש' ולגנוח.  ובחלק הזה אני כבר ממש מאבדת אותם.  

יש איזה פער יסודי ביני לבין האנשים האלה, ולמרבה הצער הוא לא הולך להסגר.  פעם חשבתי שזה שטויות אבל עם הזמן אני מבינה כמה זה עקרוני.  הם יוצאים מעקרונות יסוד אחרים ולא רוצים או מנסים באמת לאתגר אותם.  ואני אשתמש במילה גסה – הם אתאיסטים ואני לא.  זוכרת כשהתחלתי ללמוד ברצינות את המקורות לפני שלוש שנים, הייתי שרויה במן הלם שכלל גם כעס, איך לא ספרו לי שכל הספרים שקראתי הם הד למקורות?  כלומר למה אף אחד לא אמר לי שזה הכל משם?   ואז הבנתי שזה בכלל לא קשור ללומר. אדם יכול כל חייו לקרוא ספרים ואפילו לעשות דוקטורט בתלמוד ולא להבין. כי אין כאן הבנה בכלל.  כי כמו שיש את אלה שיצאו בשאלה אחרי שקראו את המורה נבוכים, עבורי הטקסט הזה אפשר  המשך חיוני בין הצד החוקר האנליטי לנקודה שנקרא לה "פיקסל של אמונה", שאמנם קטנה אבל מייצגת כל מה שעברתי בשנים האחרונות, כשהתחלתי להכיר מי אני.  ולכן אני כל כך זקוקה לטקסט הזה, כי הוא מאפשר את הרצף בין העבר להווה.  לכן אני כל כך אוהבת את מה שנעשה שם, ומקווה שעבור אנשים כמוני נכתב מלכתחילה.  אנשים שרוצים לבחור להאמין, אבל גם להמנע כמה שאפשר מפנטזיות, מאי נוחות, תוך כדי.

 

נחזור לאינטלקטואלים.  יש להם איזו בעיה עקרונית, הם חושבים שאמונה או טקסטים דתיים מהמקורות זה עוד טקסטים, עוד חפוש אחר חוכמה בעולם. הם חושבים מחשבות דתיות במונחים של הנאורות או משהו.  והפער הוא כל כך כל כך גדול, שרק כדי להפנים את הפער הם יצטרכו איזה פיקסל של אמונה שלעולם לא יסכימו לקבל.  ואני לא מדברת על כולם, ברור שרוב העם בכלל מסורתי (מן הגדרה שלא אומרת כרגע כלום ובעתיד תהיה חשובה). האינטלקטואלים מהסוג שאני מדברת, הם לא מסורתיים וביום שיהפכו למסורתיים משהו עקרוני יקרה ליצירה ולכוח שלהם. חלק מהכוח הממגנט שלהם נובע מכך שהם לא מסורתיים ולא רוצים את גווני הביניים.  למשל, מישהו כמו יאיר גרבוז.  הקשבתי לכמה הרצאות שלו, קראתי אותו. הוא מדוייק ושנון ברמות גבוהות. ובכל זאת אין לי ספק שמערכות הערכים שלי ושלו שונים בצורה שלא נתנת לגישור.  ואני מפרידה כאן את הציורים (שאני מאוד מאוד אוהבת). הדיעות שלו פשוט הופכיות לשלי בכל כך הרבה מובנים שאין טעם. וכמוהו יש הרבה.  למשל, סער סקלי. בחור צעיר ואינטליגנטי שרובנו כנראה מכירים מהטלוויזיה. אבל הוא אינטלקטואל בהחלט והדיעות שלו רחוקות משלי ומייצגות היטב את המילייה שדברתי עליו .   מי עוד?  הסופר המוביל כרגע בישראל, אתגר קרת. אדם מבריק לכל הדיעות, שמחזיק בתפיסות ש

 

רחמים

 איזו הקלה בשבועיים האחרונים – החלטתי לוותר על משהו ממש חשוב שהשגתי בדמי, שהיה כרוך במפגש לפני חצי שנה, מפגש שהעלה כי אותו אדם שפגשתי התרשם ממה שהראיתי לו.  ולפני שבועיים כשקראתי את מייל התשובה ממנו ירדה לי דמעה על הלחי – החלטתי מיד לוותר על הכל. אין דבר שאני אוהבת יותר מלוותר על משהו שהשגתי בדמי (מאמץ מנטאלי).  אני אוהבת להתאכזר לעצמי, זה נכון. זה היה כך בשתי הפעמים הקודמות בהן אהבתי.  אהבתי פעמיים, אנשים מבריקים ואכזריים.   אנשים שנכנסים לחדר ותוך חמש דקות כולם מבינים שהם יותר מהם ושידעו זאת עוד לפני שנכנסו לחדר, ובכלל, מי צריך את החדר הזה?  כל אחד מהשניים מייצג תקופה אחרת. אין דבר מרתק מללמוד על עצמך דרך מי שאהבת.   אני זוכרת איך הייתי מספרת עליהם לחברות, איך הייתי רועדת כשאמרתי את המילה "גאון" לפני או אחרי השם הרלוונטי.  והידיעה שהאנשים האלה כל כך כל כך, יחד עם החולשה המסויימת בנושא האישי, בנושא המין, הצירוף הספציפי הזה של בטחון עתק ושכל מזהיר עם חולשה בגבריות, זה היה כמו מפתח ללב שלי. הספציפיות הזו, העונג ששאבתי מלתפוס כמה הם חלשים מול הנשיות שלי. אבל כל משחקי הכוח הארורים האלה סופם להנתץ.  איך אמר ההוא? ' את רוצה לנתץ אותי '.  ומה שכל כך נורא זה שבאמת אהבתי אותו, ולכן כבר לא רציתי לנתץ אותו. רק רציתי שיחבק אותי. אבל הוא רצה מישהי אסרטיבית שתנהל את הנפש המסוכסכת שלו ואני בקושי את שלי יכולתי לנהל אז, בגיל 24.  

תמיד נמשכתי לגברים חלשים אבל לא הצלחתי להשתלט עליהם. ואז, הם שנאו אותי. כי תכלס הם רצו אישה אסרטיבית ואני לא מספיק אסרטיבית בשבילם. הם ציפו לקבל סחורה מסויימת ואני לא ספקתי אותה. אני לא ספקתי את הסחורה. בפנטזיות שלי אני אישה מאוד מאוד חזקה אבל במעשים אני לא מספיק. אילו רק יכולתי להיות יותר אסרטיבית עם ההוא, אילו הייתי מצליחה לתמרן אותו בדיוק בדיוק, הייתי זוכה. אבל במה?  לא הצלחתי להביא עצמי לאכזריות שהוא ביקש.  אני חייבת להפסיק אם כן לשדר בטעות שאני אסרטיבית וחזקה ולא לספק את הסחורה. מוטב לשדר מההתחלה מי אני באמת – פחדנית.  כאילו, את השוט שכחתי מזמן ומאז – לא לקחתי חזרה.   זה נורא להתפצל בין הכמיהות שלי למי שאני.  אני שונאת להרגיש חלשה, שונאת חולשה, ובכל זאת החולשה מוצאת אותי.  אני זוכרת שהיו רגעים שרציתי כל כך שההוא ימות, שפשוט יידום לבו או יחנק מחתיכת לחם. ובכל זאת כל פעם רעדתי מהתרגשות ולא יכולתי לגעת בו לרעה, לא יכולתי לומר לו מילה רעה אחת.  

התבגרות זה להשלים עם מי שאת. וחשוב מזה, מי את לא.  אני לא האישה שהייתי רוצה להיות מול הגברים האלה. האישה הגדולה מהחיים עם מכונית יקרה ועקבים צלולים ולב קפוא. ושוט.  אני אמפטית וחמה ולא מדוייקת , מתפלשת ברגשות רוב הזמן, דאגנית מדי.   אין לי מושג למה, אבל ברגע שאת מפנה לו מקום ובתוך המקום הזה את מביטה בו, ברחמייך, את לא יכולה גם לרצות ברעתו. את לא מסוגלת.  אולי זה קשור במשהו לאימהות.  

 

רחמים הם רגש אינסטינקטיבי של השתתפות בצערו ובצרתו של הזולת. המילה רחמים מזכירה את האיבר רֶחֶם. הרחם הוא האיבר שדרכו נוצרים הקשרים החזקים ביותר – בין איש לאישה ובין אם לילדיה; רגש הרחמים, ההזדהות וההשתתפות בצער הזולת, הוא הרגש החזק ביותר שמקשר בין אנשים ומאפשר לאדם אחד להזדהות עם אדם אחר; ולכן קוראים לו על-שם הרֶחֶם.