הסופרת הבריטית, הילארי מנטל, כמו הסופרת אמילי נוטומב, כמו אינספור סופרות אחרות שנמצאות בטופ הכתיבה העולמי, נשים שלא הקימו משפחה ולא התחתנו, חשבתי על זה היום וחיכיתי לרכבת, היה שווה את זה? לא. כי יש משהו ביצירה שמתחרה בחיים, שמתגרה בחיים אפילו. וזאת כי החיים עצמם, הם נוצרו. ולומר אני יוצר זה להתחרות קצת בתפקיד אלוהים. לקטרג עליו. נשים משלמות וישלמו מחיר כבד יותר מגברים כשינסו להכנס למערכות שונות בעולם ולהשפיע. לעצב. ראשית, הסמכות שלהן מוטלת תמיד בספק. וצריך לשאול, האם באמת יש לנשים משהו לתרום לעולם מבחינה יצירתית ורעיונית? סטטיסטית, פחות. עבור אלו שכן נחנו בכך, ראוי להאבק ולתת את הכלים ומלוא האפשרות. אסור למנוע באופן גורף מנשים מה שניתן כמובן מאליו לגברים, גם אם הסכוי שלהן להצליח בכך נמוך יותר.
אז מה הקטע של הסופרת הילארי מנטל? ראשית היא אישה חולה וקצת מסכנה. גופה מולעט בתרופות שגורמות לה להתנפח באופן לא רצוני. שנית, היא כותבת מוכשרת. היא מצליחה לעניין. אבל הסוגה של כתיבה בדיונית על תקופות הסטוריות (במיוחד תקופת המהפכה הצרפתית ושושלת טיודור) לא מדברת אליי. יש תחושה שמנטל לא מתמודדות באופן ישיר עם העולם המודרני בכלל על ידי עיסוק בעולמות מובלעים סגורים. וזה בדיוק מה שסופרים עושים באומץ רב, ומה שהופך את הספרות לאמצעי אמנותי מעניין כ"כ. אבל יש לה את זה למרות הכל. יש לה את זה ורואים תוך פיסקה שיש. מה יש לה? אין לה מה להפסיד, אין לה רחם. זו מחשבה כל כך איומה שאני לא רוצה ללכת אחריה. אבל משהו בעיניים של הבריטית הזו, שנראית כמו סוכרייה מפחידה על מקל, משהו שם מדבר אלי. אני מבינה את המאבק שלה למרות שזה לא המאבק שלי. קראתי שלושים עמודים מ bring up the bodies, הרומן שחברה על חייו של תומאס קרומוול, שר בחצרו של המלך הנרי ה-8. הבנתי את הדמויות, רציתי להיות מעורבת בחיים שלהם. וזה כבר סוג של הישג. בטח אחרי ששושלת טיודור ירדה מהמסך (סדרה לא רעה).
כיף. (וכל החברות שלי בדיוק מבואסות בגלל בנים שעשו קטעים מסריחים…) קצת לשמוח, למה לא? 
חוויות חשקניות 