תשוקת נפילה

 

אני מתקשה להסתגל לטוב הזה. גם הטוב מציק, לא רק הרע. להיפך, לרע יש יחסי ציבור מעולים, באמנות וכל זה.   בבוקר התעוררתי עם הבחור והרגשתי כמה אני רוצה אותו וידעתי מהחיבוק שהוא רוצה בי.  לא הצלחתי להבין איך זה ייתכן, איך פתאום ?   בלילה כשדברנו עד איזה ארבע בבוקר, פתאום הבנתי שכמה שאני קרובה אליו כשהוא מחבק אותי, ככה אני נשארת רחוקה בעצם והמרחק הזה שומר על התשוקה, על הצורך. כי בעולמנו האהבה נחווית כאי מפגש יותר מאשר מפגש, וזה עניין יותר חזק כשאוהבים מישהו והוא לא בקטע, אבל זה קיים גם כששני אנשים בקטע אחד של השני, האי מושגות היא בלתי עבירה, המקסימום שאני יכולה לקבל זה את הגוף שלו בתוך הגוף שלי. וזה נפלא אבל זה לא הכל, יש עוד , וזה כבר אף פעם לא יהיה שלי. הוא אף פעם לא יהיה שלי לגמרי.  הוא מקסים כל כך ומזכיר את בוב דילן הצעיר, ומנגן בכמה כלים, והוא מחונן, והוא עוסק בתחום מעניין והוא גדול ממני אבל לא בצורה קיצונית. והוא היה בערך בכל העולם, בכל היבשות ואני הייתי רק בשתיים.  אני מפחדת נורא כי כנראה זהו, עברתי את נקודת האל חזור ואני מתחילה להתאהב. כנראה שגם הוא אבל זה לא עוזר איכשהו עם הפחד שמציף, אולי זו תשוקה יותר מפחד.   אני חושבת שעשר שנים לא היה לי דבר כזה עם גבר, שבאמת רציתי והוא באמת רצה ואף אחד לא הרגיש שהוא מתפשר. ואולי אני ממהרת פה, אבל עובדה שכבר יצא לי להכיר את הוריו כשהם הקפיצו אותנו טרמפ לאנשהו, הוא הציג אותי לפניהם אז אני מניחה שזה אות חיובי.   בדיוק כל החברות שלי בקטעים קשים בגלל בחורים, אחת זרקו אותה אחרת הבחור משחק משחקים שוכב איתה ולא ממהר להתקשר, בקיצור, אין לי עם מי לחלוק את האושר . אנשים לא רוצים לשמוע שטוב לך, זה דורש מיומנות שלרבים אין. האושר כבד יותר מהאומללות, האומללות שטחית. זה בדיוק מה שהבנתי.  ואני כל כך מפחדת, כל כך,  כל כך כל כך מפחדת 

 

 


 

 

 

      

 

10 מחשבות על “תשוקת נפילה

  1. עלית על נקודה מהותית בהוויה האנושית: ’צריך כוח בשביל לשמוח’. אנחנו בקלות רבה מרגישים אמפתיה למי שסובל, אנחנו נעצבים בקלות רבה מדי. לשמוח? קשה. לשמוח בשביל מישהו אחר? הכי קשה. ולכן הפחד. כי כביכול הסבל הוא ברירת המחדל, ולכן האושר גורם לנו לחוש שהוא זמני.
    התרופה? לא בטוחה. אז מה אם הכינוי שלי הוא תרופה למכה?

    אהבתי

  2. מצחיק, זה בדיוק ההפך ממה שאמר טולסטוי. אבל זה גורלן של הכללות.
    התחושה הזו, של ההתאהבות, היא טעם החיים (ויש לה אלפי פנים וצורות, והיא כוללת גם את הפחד, כן, גם הפחד)
    כשלעצמי, השמחה הייתה באה לי יותר בקלות, עד שהעצב קבע את משכנו בתוכי. אני רוצה להאמין שאין מסמרות לדבר הזה, ושכל קורה בעתו

    אהבתי

    • העצב שקבע את משכנו הוא גם קליפה, את יכולה לגרד אותה החוצה ולמצוא מתחתיה תהום של שמחה. זה קרה לי בגיל 24, וכן זה הדבר הכי מפחיד שיש.    ומעניין,  גם זה היה כרוך בהתאהבות – כנראה שצדקת במה שכתבת עליה

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s