על עצבות ודרך לנחמה

 

יש לי שני חברים טובים שלעתים קרובות נמצאים בדיכדוך.  ואמנם הם מתפקדים לגמרי מבחינת לימודים ועבודה ושניהם מאוד מוצלחים ובעלי תפקידים, אבל עדיין, לדעתי זה חבל.  בהכללה אני חושבת שאני אדם יותר אמוציונלי וייתכן שאף יותר רגיש מהם. ואם לא יותר, אז בטוח לא פחות.  ולמרות זאת הצלחתי ואני מצליחה לחיות בלי שימוש בסוג כזה או אחר של עזרים: לא כדורים ולא פסיכולוגים למיניהם. אני מאמינה שאם אדם עובר משבר ונאלץ להעזר באיש מקצוע כדי להתגבר, הדבר לגיטימי, אך לא כדרך חיים.   השאלה היא כמובן איך? איך אני מצליחה לחיות בצורה שמאפשרת להתגבר על קשיים בלי להקלע לייאוש, ולמצוא שמחה ואת הכוחות להתקדם בלימודים ובעבודה?  החיים האלה לא היו קלים עבורי ונשאו המון אכזבות וקשיים.  וובכן,  הדרך הייתה מפתיעה מאוד וכשאני מדבתר על זה אני נשמעת מיסטית למרות שאין זו כוונתי. אני חושבת שאנשים מדוכדכים או מדוכאים קלות לא מתמודדים עד הסוף עם מקור הצער שלהם. הם נמנעים ממנו , ולכן נפשם שבה ונוהה אחריו, מה שיוצר מחזוריות של דכדוך.   בנוסף, אנשים כאלה רגילים להפריד את הדברים השמחים בחיים מהדברים העצובים. יכול להיות שהם חושבים שהחיים שלהם לא משהו, אבל הם עדיין עורכים סוג כזה של הפרדה. הם מפספסים את נקודת האחדות בין העצבות לשמחה שיש בעולם, כלומר את המקור האחד, השורש האחד, של השמחה והעצב. ברגע שמבינים שמי שיצר את השמחה יצר את העצב,  לא רואים בעצב אוייב נורא שצריך להאבק בו בצבא של פסיכולוגים וכו.  המחשבה שיש מקור אחד לרע ומקור אחר לטוב היא מחשבה גנוסטית, ולמעשה ומדכאת מאוד.   כולנו יודעים שיש בנו, באנשים סביבנו ובעולם המון טוב והמון רע. מחשבה גנוסטית גוזרת תודעה של מלחמה נצחית.  המחשבה המונותאיסטית היא שאותו יוצר אחראי לרע ולטוב.  אז האדם מפסיק לפחד מה'רע' ולהצטופף ב'טוב' ולפעול במערכת מונחים משעממת פלקטית (שמאפיינת את תקופתנו), כזו שיוצרת רדוקציה למצבים מורכבים. לכן, אמירות קואצ'ריות רווחות כמו "צריך לעבוד בלהרגיש טוב" נראות לי מזיקות . 

אני משתדלת לא להכניס מונחים או רגש דתי לפוסט, למרות שאין אפשרות אמיתית להמנע.  דברתי פה בעבר שבגיל 24 נפתח אצלי פיקסל אמונה על מצע אגנוסטי.   אני עדיין מתלבשת כמו קודם, ושומרת רק מס דברים בסיסיים (כמו ששומרים מסורתיים מעדת ספרד), אבל ראיית העולם השתנתה מהותית. מאז, לא קרה שנפלתי לעצבות נטולת תקווה.  לדעתי, שאלות רבות של האדם המודרני נענות לרוב בצורה מסורבלת ולא מתאימה ע"י הפרקטיקה הפסיכולוגית.  יש המון דברים מעולים שאפשר ללמוד מהפרקטיקה הפסיכולוגית, אבל דווקא בעיסוק בשאלות יסוד, עיסוק שמאפיין אנשים רגישים ולפעמים אמיצים מבחינה מחשבתית, היא מציעה מעט.    דווקא המודרניזציה שעוברת המחשבה הדתית (והיא אכן עוברת אותה ביתר שאת בימינו) מציעה דרך אמיתית לנחמה לאנשים שסובלים מעצב קיומי ,כזה או אחר, ומבינים שהפתרון לבעיות לא יכול ולא יסתייע בשיפור מדד חיצוני או פנימי בלבד, אלא להיפך, חייב להגיע ממקום עקרוני יותר.  השנוי לא מתחיל מבפנים ולא מתחיל מבחוץ. ובכלל,  שנוי אמיתי ורציני לעולם לא יורגש על ידי האדם מיד, כי התגובה של המערכת הנפשית לשנויים גדולים מדי היא ירידה לפרטים הטרוויאלים של חיינו והתמקדות בהם, מתוך רצון להגן על הנפש.   ולכן נסיונות למדוד התקדמות או מידת תפקוד הם פעמים רבות עקרים.  בנפש יש משהו שרוצה לחצות כל גבול, שיודע שביכולתו לחצות כל גבול שישימו, וכל נסיון שקרי לתחום את הקושי לדבר זה או אחר, רק ידרבן את הנפש הלאה, אל הקושי הבא.  דווקא הכרה באינסופיות שבסיס נפשנו, הכרה בכוח הלא נתפס שיש בנפש האנושית, מאפשרת שימת חייצים ומגבלות ועמידה בהם.    אם אדם יודע שיש לו כוח עצום, שהוא שומר על תחנת כוח גרעינית, יודע ושומר זאת בסוד, הוא מסוגל לקבוע וללכת לפי חוקים ומגבלות.    מי שנחשף למידע רב עוצמה ומסווג, תחושת הכוח והסוד שיש בזה מאפשרת לו לשמור על הרבה יותר חוקים מאדם רגיל (אלא אם הוא בעל דרכון אוסטרלי 🙂  

ללכת ראש בראש עם הנפש האנושית זה נסיון עקר ויבש.   הנפש או הנשמה, חזקה יותר מכל סט של חוקים.  כל סוג של רדוקציה היא פשע.  רק הכרה באינסופי מאפשרת גם לסופי לחיות לצדו בבטחה. כי האתגר של האינסופי הוא כבישת יצר ההתפשטות שלו, ומתן מקום לאחר. 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s