חרדות קלות

 

* אני יוצאת עם בחור מבוגר ממני בקצת. לא פער עצום, אבל פער.  הוא נמצא באמצע שנות השלושים בחייו, אני עוד לא בת 29.  כל החברים שלו נשואים עם ילדים, הוא בא ממשפחה מאוד נורמטיבית,  יש לו אח נשוי עם ילדים ובני דודים נשואים על ילדים. בקצור, רוצה מה שגברים בגילו רוצים וזה מישהי לבנות אתה משפחה.  הבעיה שעד כה הדבר היחיד שחשבתי עליו היה זוגיות, אף פעם לא חשבתי רחוק מדי.  חשבתי על כך שאני רוצה להנשא למי שמגיע ממשפחה טובה, חמה וכו (כי אני באתי ממשפחה קטנה). לא חשבתי על אמהות.  אני מרגישה שזה ממש רחוק ממני … פשוט נהיה לי רע ואני לא יכולה לנשום כשהוא מעלה את הנושא.  לא רק הזמן הקצר יחסית בו אנו יוצאים, כשבזמן כה קצר הקשר נהיה ממש הדוק, וגם זה כשלעצמו מאיים.  זו ההבנה שאני עוד לא בשלב שרוצה באמהות.  אולי בעוד שלוש ארבע שנים, לא עכשיו.  אני לא שם בשום מובן וצורה. אין חלק בי שרוצה בזה, אני לא מפנטזת על ילדים, ובכלל עד לאחרונה חשבתי שלהביא ילד אחד זה מספיק.  הבחור רוצה לפחות שניים.  אני מפחדת שהרצון שלי והמקום בו אני נמצאת בחיים (שאני מתגברת יחסית לאט כאישה) לא מספיק ברור לו. שאני אאולץ להכנס למשהו ממנו אין חזרה ואני בשלב זה לא רוצה…  אני ממש מפחדת, בחיים לא דבר אתי מישהו בצורה כה ישירה על הנושא.  על עניין הפוריות אצל נשים, שמגיל 32 מתחיל כנראה להיות בעייתי. אני פשוט לא חושבת שפחד יכול להפוך אדם לא בשל, להורה טוב.  ומצד שני גם להמנע מזה כי לא נוח לי להתמודד זה חוסר בגרות.  אולי הנושא המשפחתי יכול להתקבל אצלי יותר בהבנה, אם יגיע מהמקום של המסורת והיהדות? אם המקום המשפחתי מגיע לשני אנשים בעלי זיקה למסורת ולתכנים האלה, שמחיים אותי, גם נושא האמהות נתפס אצלי בפחות חרדה.  כי אז אני לא מרגישה משועבדת או מאולצת, אלא אני מבינה את ההגיון הפנימי העמוק שיש בהקמת משפחה והבאת ילד.  אולי, אני צריכה לגשת לזה משם.  כי כרגע, עצם המחשבה על אמהות כל כך משתק, עצם ההבנה שכשהבחור מחבק אותי הוא באיזה משהו מקום, גם אם אנחנו יוצאים מעט זמן , באיזשהו מקום שוקל אותי כאם לילדיו, הרעיון הזה מטיל אימה –  ואני רק רוצה להעלם. 

 

* בשבוע האחרון בקושי הצלחתי לישון בלילות.  הדירה הצנועה, אליה עברתי לא מזמן, שקטה ומאיימת . המחצלת הצבעונית בכניסה מרגיעה רק מעט. מעל לכל זו תחושת הניתוק הפתאומי מהחברות הטובות, שלא נמצאות במקום שלי.  מערכת המונחים שלהן, היא מזכירה לי את עצמי בגיל 25, כיום אני לא מדברת כמו שדברתי.  אין לי עם מי לחלוק את הפחד, החרדה מההבנה שהזמן עובר, שחייבים להספיק כי אם לא עכשיו זה רק יהיה מאיים יותר אח"כ.   תחושת האחראיות לגבי דברים, לגבי דברים עכשיו לגבי דברים בעתיד.  הפחד הזה כשעולים על מתקן בלונה פארק ומבינים שהחגורה מהודקת והמפעיל הולך להרים את המתג והכל, אתם בפנים, הכל ייצא לדרך.  ואז אין דרך חזרה, צריך לעבור את זה וזהו.  אולי ככה נראית חרדה? 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s