מקום

 

 

כשהייתי ילדה דמיינתי שנעשיתי לאשתו של אלוהים. כשבגרתי, התאהבתי במישהו שחשב שהוא אלוהים.   אני מרגישה את הספרים שקראתי מתפוררים לאבק. הרעיונות נובעים מהמקום האנושי (כלומר זה המשותף לשני המינים), אבל זה הולך ומצטמצם מרגע ש…   ברחובות נראים כבישים ושלטים ומכשירים ורכבות, גיטרות חשמליות וסימפוניות,  ואין לי חלק בזה. אני תיירת בעולמם. אבל את הגברים עצמם, אלה שעשו את החפצים,  את זה נשים הביאו.  האישה היא מקור החיים המשמעותי ולכן זה טבעי שהתמיינות התפקידים תגרום לה להפנות משאבים לטפוח החיים האלה.  הגבר פועל בעולם כמו פיון בלוח משחק,  עושה את הקטע שלו מזיז ומחליט.  כן, יש לו חלק אנושי משותף, אבל החלק הזה פועל יחד עם הגברי,  שניהם על פני השטח. ואילו אצל האישה החלק הנשי נסתר (כמו האנטומיה המינית שלה) , ההסתר הוא מהותי כי אחרת לא יהיה לגבר מה לחשוף.   ואני מרגישה בכאב עצום, את ההשתוקקות אליו; השתוקקות משעבדת אותי.  הצורך שלי בו והצורך לפנות לו מקום בחיי, בתוכי, בגוף ובנפש. וזה מכאיב.  זה מכאיב ומייסר אותי ואני כמעט יוצאת להמית את הרגש לפני שייקבע. והוא, שב ומבקש, תני לי מקום. 

 

לעזאזל, נדמה לי שאני מתאהבת בו…….ומה שנורא, הוא מתאהב בי…  יצאתי להלחם במה שהביס אותי  (האם אהבה היא מדוייקת?)