אני לא יודעת מה לעשות, אני , החיים שלי בטוחים עכשיו. לחזור למקומות האפלים הללו? למקומות שבקושי, בצפורניים פלסתי את הדרך החוצה? ולכן סרטי אימה כל כך חשובים לי, הם משחזרים את החוויות, את חייי בצורה מדוייקת. אני חיה את החיים כמו סרט אימה. אני לא מסוגלת לחזור נפשית ל 2009, זו השנה שכתבתי את הסקיצה לטקסט ההוא, שכן יש בו משהו שכן הוא מרשים, אבל זה רק כי יצירה אמיתית עולה בדם, והדם שלי עלה ועלה ונשפך ואני לא יכולה, אני לא רוצה לעולל את זה לעצמי. האובססיה, הסבל, האושר, הניתוק. אני לא רוצה לשלם את המחיר, אני פשוט לא רוצה לחזור. ראיתי מקודם את hostel, סרט אימה שבין מפיקיו נמצא קוונטין טרנטינו. האימה מתחילה איפשהו אחרי חצי שעה. אבל הסרט האולטימטיבי שלי הוא המנסרים מטקסס. זה סרט, כשראיתי אותו לראשונה נתקפתי הלם, בחיים לא נתקלתי בתיאור כל כך חזק של חוית המציאות כמו שאני עוברת אותה. אני זוכרת בחורה רצה בשולי הכביש, מרחוק פנסי מכונית חיוורים מתקרבים. היא צורחת, היא מביטה לאחור לרגעים ואז ממשיכה להביט קדימה. אנחנו יודעים שבקרוב תמות, מוות אכזרי. אני זוכרת את הבחורה הזו, זה היה אחד ההמשכים למנסרים מטקסס, זה שיצא בשנת 1983 נדמה לי, אני לא בטוחה. אני זוכרת שרעדתי בכל הגוף כי ידעתי שאני כמו הבחורה הזו שרצה ומאחוריה הפנסים, והיא עוד מעט תמות. ועכשיו אני זוכרת, איך ישבתי בבית הקפה אתו, ואיך תוך כמה דקות קלטתי שנכנסתי אולי לסרט רומנטי אבל מצאתי את עצמי בסרט אימה. ועכשיו לעולל לעצמי את זה? והניצולה היחידה של המנסרים מטקסס המקורי, זה שיצא בשנת 1973, אם היו אומרים לה לחזור לבית ההוא, שנצלה ממנו בעור שיניה, האם הייתה מסכימה? האם הייתה רוצה? האם זה נחוץ, למה נחוץ לי לעורר את הטראומות הללו? רק בשביל הבצע, בשביל מה? בשביל מה?
אני רועדת אבל אני יודעת שאני לא חיה באמת שאני רק רוח, שאני לא באמת שם. כל הדברים שיש בחיים שלי הם רפאים, הם פיקציה. החבר, החברים, המשפחה אפילו, גם הרב – הם לא באמת. והאיש הנכבד אמר לי שקרא והתרשם, משמע יש משהו. וזה לא שאלה בכלל של יש או אין, זה רק שאלה של מחיר. לעניין יש מחיר. הוא מוכן לסגור אתי עסקה אם אני מוכנה לסכן ולהסתכן. אני מוכנה לעולל לעצמי את מה שעוללתי אז? אני בטוחה שאצליח לברוח כמו שהצלחתי אז? ואם אני מכירה את הדרך החוצה, איך אדע שהיא עדיין מובילה אותי בבטחה? אני זוכרת שישבתי על הרצפה, ישבתי על הרצפה והבנתי שהכל אבוד, שהכל פקטיבי. שהכל זה מסך ושקר. אני זוכרת איך הושטתי את היד. איפה נמצא אלוהים בסרטי אימה? אף פעם לא מזכירים שם את אלוהים. יודעים שכמה שיקראו, לא יבוא. אני אדם אובססיבי, אדם חרדתי, והנה השגתי חיים טובים. הכל יש לי. אני רוצה לסכן את זה?
לפעמים הבעיה בטקסטים שאני כותבת עוד ועוד גרסאות, והטכניקה משתלטת על הרגש הטבעי, על הבוסריות הנכונה. בכלל לא מעניין וירטואוזיות של כתיבה מעניין רגש מעניין הדם שזורם שמרגישים או שומעים אותו אבל לא רואים. ככל שיש לי מה לסכן אני נכונה פחות לסכן. כל השאלות המטומטות ששאלתי עדיין מטומטות חמש שנים אחרי. בנאדם, אומרים לו לא להכנס ונכנס. אומרים לו ניצלת, רוצה שוב. כנראה משהו מושך אותי בכל זאת. עובדה עברו 4 שנים ואני עדיין שם. אני עדיין עדיין באובססיה. אני חייבת להכנס בכל הכוח אם אני רוצה להצליח לצאת. אני צריכה להפסיק לרחם, צריכה להפסיק להשתיק את עצמי ברחמים, אני צריכה להבין את האכזריות מבפנים כי משהו בי אטום לגמרי לסבל. משהו בי נאטם. כדי לכתוב יצירה אמיתית בנאדם צריך לכפור בכל, לרגעים הוא צריך לפקפק בכל מה שאמרו לו, בכל מה שאמר לעצמו. הוא צריך להיות כופר ובמקביל להמשיך להאמין.
השנה…
חוויות חשקניות 