שאלה תלויית שואל

 

1. פתאום מצאתי את עצמי מוקפת חברים מסוג שונה.  אנשים, איך לומר, קלילים ומגניבים ובעיקר קרירים יותר באישיות.  מזלות אויר ואש,  כאלה שיש סביבם ריחוק ואמנם מגניבות, כישרון חברתי אבל גם אגוצנטריות ופחות עיסוק בזולת.  גם הבחור מזל אויר. ואני לומדת לנהל שיחות שהן אולי אישיות אבל לא תמיד מכילות מפגש או המסה של מחיצות כמו שהייתי רגילה. ואולי זה יותר עניין של גיל?  לא, זו בעיקר האישיות.  עם הקלילים המרוחקים, אפשר לשמור על הפצעים שלך בסוד, אפשר לנהל חיים שלמים בלי לגמרי להיות שם.   זה מאפשר מרחק בטחון. אבל אני תוהה אם זה לא לוותר על תקשורת עמוקה כי בעצם הלכתי ללא שוב.  ולמה? כי הכאב, הפצעים כל כך כואבים ולא ניתנים לריפוי. ואולי הדרך הנכונה היא לא לדוש בהם כפי שניסיתי לעשות, אלא להניח לזה. לשים שכבת קרח דקיקה ולנסות לשכוח. זה עובד רוב הזמן, עד שמשהו מזכיר לך את התת. את התת שמתחת לפנים.  ומה שיש שם מכאיב.  אז איך בכל זאת אני מתחברת לכל השכבות בתוכי?  דרך הרגש הדתי כנראה, דרך טקסטים שנכתבו לפני שנים אנשים שמעולם לא פגשתי אבל למדתי לכבד. דרך מילים של אנשים מתים, טקסים, אמונות, זו הדרך שאני מדברת עם עצמי בעומק. לא אבסורד?    

 

2. החיים הם אבסורד.  ומה הפצעים האלה? האם הם רק חולשות, כי אי אפשר להתרחק מהאנושי?   אני חושבת שאלו פצעים שבחלקם אינם שלי. כאלה שקבלתי בירושה מאחרים, כאבים שלקחתי על חשבון האהבה העצמית.  נשארה לי מעט מאוד אהבה עצמית ואני שומרת עליה כל משמר. כי אם יגזלו לי גם אותה, לא אוכל להמשיך בהצגה.     על מה ההצגה? מה כואב ?  לא זכיתי לאהבה שרציתי בחיים האלה – היו לי שתיים והן נגמרו רע. השנייה נגמרה בזמן שהתחילה וכל כולה הייתה לא.  הראשונה הייתה אפילו טראגית יותר בגלל הקלאסיות שלה. ולא זכיתי להגשים את החלום שהיה לי לגבי עיסוק מקצועי, נאלצתי להתפשר. אמנם משהו סמוך ובכל זאת פשרה. זה לא מה שרציתי. ושלושת האבדנים גומרים אותי.  באמת ?  ואולי הם מסתירים משהו אחר?  

 

3. האם הספור הדתי פקטיבי ונאחזתי בו כי ידעתי שזהו הלאסט צ'אנס, או שזיהיתי אמיתות גדולות מדי שנובעות משורש החיים? אין לי תשובה לשאלה הזו גם שלוש שנים אחרי שהתחלתי ללמוד אצל הרב.  מעולם לא נתקלתי באמיתות כה גדולות, אבל האם זה הופך את התגלות הר סיני לסבירה?  ככל שאני לומדת  יהדות לעומק, מתגלה שאי אפשר פשוט אי אפשר לבטל אותה בהינף. כי הדיונים האמיתיים הם לא אלה שמועלים על פני השטח, הם עניינים אחרים בכלל. ואתה הולך ונלכד במערכת הזו.  והכל תובעני כל כך, ואתה נתבע לחשוב ולאמץ את כל הכושר העיוני שלך ולבסוף אתה ניתש מכל זה.  אתה אומר, עזבו אותי, בסדר, אני מאמין לכם אני מאמין רק עזבו אותי בשקט.   האם דת היא ההזייה האנושית הקולקטיבית המאפשרת את החיים?  ואם כך עולה השאלה, למה החיים, החיים על פני האדמה, נדרשים להזייה אם לא כי בעצמם הזייה?  כי המציאות הזו פקטיבית.  וככל שהקולנוע משתכלל, האפקטים, התלת ממד, האייפון האיי פד,  והאדם בעצמו מגלה איך ליצור קסמים ואשליות, הוא מבין שהפנטזיות שהיו לו לגבי אלוהים שקריות.  שצריך לנקות את האמונות התפלות לפני שתתאפשר אמונת אמת.  האם תקופת המסך שאנו מצויים בה, היא בעצם עוד דרך לנקות את פני השטח מהשרידים הישנים, שתפסו את הפולחן הדתי בצורת אפקטים (מהו מעמד הר סיני ללא האפקטים?) לטובת אמונה מדוייקת או אמינה יותר, לטובת מפגש רציני יותר בין הבורא לנבראים?   וכנראה התשובה לשאלה תלויית שואל. 

 

 

נ.ב  

ובעניין אחר, הנקיונות לפסח הרגו אותי אוף  השנה…

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s