קליפה לסרט אימה

 

ממש לא בא לי אמהות. אבל ממש.  מאידך, אני בת 29.  יש לי חבר חמוד שרוצה ילד, מבחינתו להתחיל לעבוד על הנושא כבר בעוד כמה חודשים שנה.  אם הכל יסתדר כמובן וכו .  אני לא מאמינה שאני הולכת לעשות החלטה כה משמעותית על סמך העובדה שמלאו לי 29 ופוריות האישה בשיאה בשנות העשרים.  תכלס? אני אדישה. זה מפחיד כמה אני אדישה. נעשה רגע דיון עקרוני; ממה אכפת לי?  האם אכפת לי ממסיבות חתונה (אם נגיע לשם)?  לא. כבר עשיתי אחת פעם וזה לא ביג דיל.  מעולם לא היו לי פנטזיות על שמלות קצפת.   האם אכפת לי מנושא האמהות? לא בצורה קיצונית.  אז ממה כן אכפת לי ???  אני לא מבינה!  מהזיכרון, הזיכרון. העבר יותר נוכח מכל דבר אחר בחיי.  אני ארכיאולוגית של זמן.  ובמובן מסויים הפסקתי לחיות בגיל 24, הפסקתי קצת בגיל 20  וגם בין לבין.  איכשהו אני חיה על זמן של אחרת.  אני לא באמת כאן. אני חיה בסרט אימה אמריקאי.  לכן אני כל כך אוהבת את הסרטים האלה, שם, כשאני מביטה בעיניים המבוהלות של הגיבורים, ויכולה סוף סוף להזדהות. אלו הם חיי .  מה שקורה בפועל?  זו קליפה לסרט אימה.  אחד האהובים עלי אם לא ה'סרט', זה "שתיקת הכבשים". ראיתי אותו עשרות פעמים.  אני אוהבת את הפתיחה , כשקלריס רצה במסלול האימונים של קוונטיקו,  במדים אפורים. הכל אפור,  הגשם ניתך בדקיקות.  מוזיקה רכה יוצרת דריכות…ג'ודי פוסטר היא אחת הנשים הכי מושכות שיש.  

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s