אילמות 2.0

 

   אני מרגישה כל כך אלמת נוכח העולם סביבי.  הרבה אינפורמציה זרמה וזורמת אלי ומשתקת.  אני נוגעת בכמה תחומים, תמיד בסוג של צומת.  אבל דווקא המילים לא ניתנו למי שיש מה אלא מי שיש איך.  ולי אין, כבר כמה שנים נתקפתי אלם, פחד עמוק.   בשעה שאמניות צעירות חיות את החיים,  מסתובבות בעיר עם אייפון סגול ונוסעות לצרפת, אני סגורה בחדר עם תזה , ספרים ענקיים ותנור שלא מצליח לחמם.  אני לא חושבת שזה הופך אותי למבינת דבר, רק מכביד.  ואני רוצה לומר וכל כך אילמת. כי מרגישה את המורכבות בצורה קצונית,  ואולי צריך לראות דברים חד צדדיים כדי לדבר כי בדיבור כבר יש חד צדדיות ושטחיות שחסרה לי לפעמים. וזה לא קשור לנשיות כמו לפחד.  הכרתי אנשים חזקים, ידועים,  הם הסירו מסכות מולי. ומה יצא מזה?  רק הפסדתי אותם ואת עצמי. כאלה אנשים תמיד מתעקשים לחלוק, לא חוששים מהשיפוט שלי, יודעים שלא יאונה להם רע.    אני מקנאה בנעורים, אני מקנאה בנעורים האמיתיים שלא כרוכים בגיל אלא בתחושה שלא ניתן לשער את העתיד.  כי התחושה שכן, היא הדבר הכי זקן.  מי שמרגיש את העתיד גם מרגיש את סופו שלו.  גם מבין את המעגליות של הכל, את המינוס והפלוס, את שני האפסים הלוחצים ידיים ונופלים לאינסוף.   פשוט מתקוממת מול ההיתכנות של הדיבור.  אני רגילה בדיבור הפנימי להאשים אחרים, אבל למה לא לקחת אחריות אליי? למה להטיל אותה לאדם אחר?   אני בוחרת לשתוק .  פתאום עולות לי לראש כל הנשים שמפסיקות לעבוד, מפסיקות לקחת חלק במעגל הציבורי,  משעה שהן יולדות.  כל כך הרבה נשים.  אני בוחרת לא להשמע והן בוחרות לא לעבוד. הן אינן רוצות להפסיד את ילדיהן וזה עניין אחר בתכלית.  אני נאבקת בנשיות,  הכוח ההפכפך שלה, התהילה המרה.  הזוהר של גיל 20, הזוהר העמום של גיל 29,  וכל מה שבא אחרי . 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s