שעת דמדומים

 

  לא קל לי בקשר.  הרבה זמן לא הייתי בקשר כל כך רציני שתבע את הנוכחית שלי בכל כך הרבה רמות.  ומה שקשה זה שהמקומות מהם מגיע המפגש בין גבר לאישה הם פעמים רבות המקומות בהם יש נבדלות, חיץ.  ואיך מגשרים?    במין המפגש יוצר עונג, אבל מערכת יחסים היא הרבה יותר ממין.  

אני מסתכלת היום בכבוד עילאי על זוגות נשואים, משפחות צעירות.  אני מפרגנת להם ומשתאה.  כמעט כמו ההשתאות שאני חשה כשנוסעים בכביש סלול היטב בדרום או בצפון או במקום לא עירוני,  והעירוניות הזו פולשת, מאפשרת את התנועה ואת ההתקדמות הלאה. אני מכבדת את מי שתכנן ובנה את הדרכים האלו.   כמו שאני מכבדת את הגברים והנשים שלומדים לבנות גשרים ולתחזק אותם, מבנים קיימים בתוואי האנושי, ובהם משפחות גרעיניות שמצמיחות ילדים, חיים.  אני מביטה ומכבדת אותם אנשים ומקווה שתהיה לי היכולת והמזל והכושר להמנות עליהם.  

כמו שאמרתי, לא קל לי.  אני עובדת ומשתדלת אבל אדם קרוב שם מראה על כל המקומות שנדמה לך שהם פיקס.  נדמה לי שאני מאוד רגישה, מאוד מבינה, והנה מתברר שלא. לעתים אני אכזרית ולא מתחשבת.  חשבתי שאני לא חומרנית , מתברר שאני אוהבת שגבר מוציא עלי כסף,  קונה לי וכו,  מפנק אותי בראש ובראשונה באמצעים חומריים.  מתברר שאני צריכה אכזריות באישיות השנייה, אותה אכזריות בה יצאתי להלחם בעולם סביבי.  מתברר שאני הולכת נגד עצמי בכל כך הרבה מובנים  ואיך אדם אחר יצליח לעמוד בזה?  ואיך אדם שאוהב את הראציונאליזציה, את המבט האובייקטיבי (או העלק אובייקטיבי) יתחבר לבחורה מאוד אמוציונלית, שמפוצצת מרגש?  ומי בעצם רגשי אם אני מגיעה לאכזריות בנקודות מסויימות ואילו האדם השני דווקא נמנע ממנה באלגנטיות?  ולמה תמיד נדמה לי שאני כל כך מעודנת ועדינה ואלגנטית ואילו הצורך שלי להביס או לפגוע חזק ועצמתי יותר מרוב האנשים? מה שחשבתי על עצמי מתערער כשאדם נמצא קרוב אלי, שאדם נותן לי קונטרה בהמון נבכי אישיות שהעדפתי אולי לשכוח. שאדם נמצא אתי מאחורי הקלעים ולא רק צופה בהצגה שאני מעלה מול אנשים, מול מוסדות.  והמראה לא קל.  והצורך בזולת הוא עצום, אבל גם העייפות. גם הרצון באיזשהו מקום להרים ידיים ולחתוך, מתוך הידיעה שאוכל אולי למצוא אחר. אבל כך גם ההבנה שהקושי מראה שאולי יש פה משהו, מישהו.  אולי אפשר להפוך להיות אדם שמתקדם, כי אי אפשר להתקדם בלי האחר. 

 

 

 

כל גבריות היא גבריות מאוימת?

 

נתקלתי היום בזה, מתוך הספר "מים גנובים" מאת ד"ר חן נרדי:

תולדות האנושות הן תולדות שליטת הגבר באשה: בזוג, במשפחה ובחברה. התרבות הגברית היא תרבות כוחנית, המתבססת על כיבוש ושליטה בזולת. השפה הגברית היא שפת "השורה התחתונה", שפה העוסקת בעיקר בתוצאות ובתפוקות, זוהי שפת סימני הקריאה, שפה דלת ביטויי רגש ועתירת מילים אלימות. זוהי השפה השלטת בעולם ההצלחה – העולם הגברי.   השפה ה"נשית" היא שפת הרגש, שפת הפכים הקטנים של החיים, שפת המשפחה, שפת התהליך, שפת ההתחברות הרגשית, נחשבת לשפה נחותה.

 

קשה לא להודות שזה נכון.  זו אמת, אולי בצורה קצת גסה וקיצונית אבל זו אמת.  מה שהייתי מוסיפה לטקסט זו אבחנה בין אדם שמינו הביולוגי גבר או אישה, לבין תרבות גברית ותרבות נשית.  כלומר, מדובר באמת סטטיסטית אבל לגבי הפרט אפשר שהוא יפיק מתוכו גבריות ונשיות, וגם אנושיות.  זה החלק שנותן תקווה.  האנושי, לא הגברי ולא הנשי. כי הגבר מעצם הגדרתו (גבר) צריך לגבור על משהו (או מישהי).  והאישה – לא. כל גבריות היא גבריות מאויימת.  ומתוך המאבק של הגבר הוא מגיע ליצירתיות עצומה.  כפי שמצויין בהמשך הטקסט, גברים אחראים ל-90 אחוז מהפשעים האלימים והמלחמות. מאידך, הם אחראים ל-90 אחוז מההמצאות בכל תחום שהוא, לקידמה.  אין ספק שהעולם הוא עולמו של הגבר. והמאבק, מאבקו של הגבר.   אבל אני יכולה להינות מזה מתוך העובדה ששנינו אנשים. וזה החלק הנייטרלי באישיות שלי ושל הגבר, החלק המשותף.  מה שלא משותף זה המאבק. הדרייב להשיג ולנצח,  מה שדוחף אדם לצאת מתוך עצמו ולקבוע עובדות בשטח.  לפעמים אני חווה תקופות כאלה, ואז אני מבינה את המאבק הגברי. אבל הנשיות לא מאפשרת יותר מכמה שנים, שנות הפוריות  . לנשיות יש דדליין, לגבריות בסופו של דבר לא.      יש לי בנזוג עכשיו, על כל מה שזה אומר. זה בעיקר אומר שאני לא חופשייה יותר.  כל כך הרבה נשים מפסיקות להשמע מרגע שהן נקלטות לעולם הזוגי, ואחר כך המשפחה.  אני מבינה למה זה קורה ויכולה רק לקוות שיהיה מספיק כוח לגבור על זה. ללכת נגד עצמי. 


כבוד וכו

 

אני לומדת את ליקוטי מוהר"ן  (של הרב נחמן מברסלב) דרך השעורים של הרב שלי.  כמה פעמים ניסיתי להעביר כאן, בבלוג, חלק מהתכנים. לא הצלחתי. אני חושבת שזה לא במקרה שלא הצלחתי.  באופן כללי הרב נחמן ניגש לנושאים בצורה מעגלית ולא ליניארית.  צורת המחשבה הזו שעוברת דרך מערך אסוציאציבי עשיר מאוד (שהרב שלי מואיל בטובו להסביר אחד לאחד), יוצרת אינטואיציה ומחברת קווים חדשים בין נקודות שלא חשבתי שקיימים.  לפעמים, הקווים קיימים לפני הנקודות.  הפרק הנוכחי (מדובר בפרק ו' של כרך א' בליקוטי מוהר"ן) עוסק בנושא רגיש אצלי ואצל רבים – הכבוד.  מהו כבוד, איך זוכים בו, מתי אנשים אחרים מקטרגים על הכבוד שקבלנו ומתי אנחנו מקטרגים עליו?   באופן כללי כבוד הוא עניין שאנשים יעשו עבורו הרבה.  וההתרגשות או התאווה לכבוד מצביעה על הערך האמיתי שלו.  זה מה שאני אוהבת בגישה של המקורות: אם יש נטייה אנושית מוכרת, אין נסיון לבטל אותה או להציג אותה באופן שלילי. להיפך.  יש נסיון להבין מאיזה עניין רחב יותר היא מגיעה, איך היא מציצה מתחנות החיים כל פעם בשם שונה, ואיך אפשר לראות אותה בפרספקטיבה, לא רק של הפרט אלא  הכלל בתוכו הפרט משתלב – החברה. וכך, למתן את ההשפעה המזיקה שלה ולחזק את ההשפעה המחייבת. כי רדיפת כבוד היא לא עניין רע דווקא. להיפך. היא פשוט עניין מתסיס.   ותסיסה זה דווקא טוב, זה תנועה ומוטיבציה.  אביא כאן את הפסקה הראשונה בתורה ו' :

 

כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כה ב): "כבד מלכים חקר דבר", והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה.

אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלהים, ואז אין בני-אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (משלי כה ב): "כבד אלהים הסתר דבר", כי אסור לחקר על הכבוד הזה.

 

 

 

 

 אבל החידוש האמיתי הוא שיש על מה לירוק – המקורות.  שאני יכולה להתווכח עם הדת , לדחות או לקרב.  יש שיח, יש דיבור. ואם יש דיבור יש חיים. לבטל את נקודת האמת שמצאתי באמונה אי אפשר, זה גדול מדי, זו הרוחניות הכי חזקה שנתקלתי אי פעם. ולכן תמיד אאלץ להידבר, לדבר עם הטקסטים האלה. ולכן מסלול הצמיחה, ככל הנראה, ימשיך.  וזה טוב וגם רע כי זה אומר שלא אוכל להתאיין כמו שייחלתי.  שאת תשוקת הנפילה שלי אאלץ למסך, שאאלץ לוותר על המוחלט דרך החוויה של המוות ולהחליף אותה בחיים, בהלכות החיים. בזיוף שבחיים. ובקצרה, בחיים.  כמובן, עוזר שיש מישהו חתיך וחמוד שמחבק אותי בבוקר חזק ומונע ממני ליפול לעצבות.  ספרתי לבחור היום שיש לי קצת דכדוך בבקרים ועכשיו כל פעם הוא מחבק אותי דבר ראשון על הבוקר ומצחיק אותי.  זה קצת מעצבן אבל זה עובד – אולי לכן מעצבן. 

 

חדר רך משינה

 

הבוקר, הבחור חיבק אותי והצליח להחזיק את האור.  אני אוהבת להתעורר אתו – אין פנאי לעצבות.  ובאמת, הסיבות לעצב טרוויאליות, וכך הפתרונות. יש לו פטיפון ומלא תקליטי ויניל (אני לא מכירה את רובם). כיף להתעורר וברקע שיר משנות השישים המאוחרות, עם החריקות האופייניות של הויניל, החדר רך משינה, מעכב את התחושה שאני כאן.  לא עייפות פיזית אלא בכלל. בשינה הכל אטום, והיקיצה מביאה אותי לפרץ של חרדה. התחושה שנגד רצוני מכריחים אותי לחזור.  אבל נוכחות של אדם קרוב איכשהו ממתנת את התקיפוּת העצמית.   אנשים כמוני צריכים לידם אנשים קוליים עם טעם טוב במוסיקה וריח חורפי.