קשר שקר

 

אז בנות, חברות שלי, מדברות על הקושי להכנס לקשר. מה עם הקושי להרגיש? מה אם אפשר להכנס אבל קשה להשאר?  מה אם הלב מועתק כולו למקום אחר, אם קשה לך באמת להיות שם. מה אם מישהו ניפץ לך את הלב באיזשהו שלב וזה לא התאחה חמש שנים, למרות שכולם אמרו שעם הזמן יסתדר מעצמו – זה לא.  ומה אם אותו מנפץ, אפילו בכוחו אי אפשר לאחות את מה שנשבר? את התמימות הרגשית, שזה סוג עקרוני יותר מתמימות מינית. תמימות מינית היא משהו שנכון לשבור, תמימות רגשית לא.   כל החברות שלי מתמודדות עם קשיים שלא קשורים אלי בשלב זה. להכנס לקשר, כיום, זה עניין טכני וקל.  יש לי מישהו, זה מישהו שאני רוצה. אבל את עצמי יש?  אני מתקשה להרגיש, האם זה לגיטימי לאישה לומר שקשה להרגיש? או שאת זה מותר רק לגברים לבטא?  קשה לי להרגיש, קשה לי להקשר רגשית. וקשה לי למחוק. אני כמו זכוכית, זכוכית היא נוזל חסר שכחה.  פתאום אני מבינה משהו לא כל כך מפתיע, אם יש לך קווי אישיות גבריים (ויש לי) הגיוני שתסבלי מדברים שגברים סובלים מהם. למשל, אגו מנופח, רצון לעצמה, קושי להרגיש, תאוותנות יתר (שמדוכאת בנחישות כבר כמה שנים), מיקבול מערכות יחסים (בתיאוריה). אני סובלת ממומים שמאפיינים את שני המינים, לא בורחת מאלו או מאלו.  כמה מאכזב.  אני מתביישת, בחורה סטרייטית שסובלת ממומים של גברים, יחד עם אמוציונליות , דביקות, חוסר יכולת לשכוח, ואילמוּת.  פעם הבאה שחברה שואלת אותי איך להשיג מערכת יחסים, שכל מה שהיא רוצה וזה יענה לה על ה-כ-ל, מה כבר נשאר לי להגיד.

 

 

סמיילי עצוב

 

הכי חשובה בסוף המשכורת.  יש לי חבר, דירה משלי, חברים.  אבל יש לי משכורת.  גשם מטפטף על החלון, בשכונה שבה בחרתי.  הבוקר קמתי והרגשתי שאני רוצה למות. זו הייתה תחושה משונה, עקשת כל כך.  לא יכולתי להרגיע אותה, לא ידעתי מה עושים.  שנה לא הרגשתי ככה, מן רצון עקש, עקש מאין כמותו, למות.  הסתכלתי בראי, הפנים, הגוף הגמיש. הרגשתי שאני צריכה להפסיק.  הרגשתי שנאה עצומה לאדם ההוא, לאדם ששדד אותי , על כל ההשפלה והכאב שחוויתי בחיים האלה.  הסתכלתי על הספר של רבי נחמן , על החמסה שבקיר, ורציתי לירוק על הדת. נמאס לי מהשקרים האלה, מהפסיכדליה המזוייפת שמחזיקה אותי בחיים.  

שכבתי במיטה, על המצעים החדשים ,  בדירה הזו שלי.  רציתי כל כך למות, רציתי לגמור עם זה ודי.  חשבתי על המכתב מדיגניטאס, על המעטפה השמנה הזו שמחכה ליד החלון.  הם רוצים 160 יורו, ואין לי זין לשלוח להם את זה.   חשבתי על הגיחוך בתשוקת המוות שלי, שהרי בעוד כמה עשרות שנים אמות ממילא. אבל המחשבה לא נחמה.  רציתי לגמור עם זה עכשיו, עם כל הדראמה שמעורבת בעניין. רציתי לעשות את זה גרפי, משהו סקנדליסטי לשם שנוי,  משהו מנוגד לאפרוריות שלי.  אולי מותי יהיה מעניין מחיי?  שיהיה לי סוף סוף משהו מעניין להוסיף.  אבל מה מעניין בזה?  כמה בנאלי.   חשבתי על גרגר האבק שנקרא ארץ, שמקיף כוכב מתכלה, ועל הירח עם האור המושאל שלו.  אני חיה על גרגר אבק, כולנו חיים .  הסתכלתי בחלון, ראיתי בנות לבושות כמו זונות לכבוד פורים. אחת ארנבת זנותית, אחרת שוטרת זנותית. שלישית רופאה זנותית.  רציתי להצטרף אליהן. ידעתי שאפשר, בחורה שפתחה רגליים פה ושם, קשה להתחפש ?  אבל לא לקחתי כסף, לא. כסף עשיתי בדרך מכובדת.  למדתי דברים מכובדים.  מה מכובד בי?   אפילו שם אין לי, החלפתי אותו כל כך הרבה פעמים שמי זוכר.  החבר סמס, יש מסיבה הלילה וצריך להתחפש לבריטים.  מתי יבין שאני מטורפת?  מדוע הוא רוצה להיות אתי?  כנראה יבין כשיחזור הביתה ויפתח את הארון, יראה אותי מקופלת.  זה הצחיק אותי, המחשבה.  דבר אחד ויחיד מצחיק.  הוא אמר, כל החברים שלי יש להם חברות והם נוסעים לחו"ל בפסח. אמרתי לו, מה אני לא חברה שלך?  הרי גם לך יש.  הוא צחק ואמר, מה את גנובה?  כנראה פספס. הייתה הזדמנות לברוח, לא ברח. 

שוב ושוב חשבתי על ההשפלה, על הפגיעות שהאדם ההוא גילה מולי, איך השתמש בי כמו בטריה, כמו במטריקס.  ורציתי לגווע בסבלי, וןרציתי שמישהו ישמע אבל אף אחד לא שומע.  ונזכרתי שאמרתי לרב,  האדם הוא החיה היחידה שמודעת למותה, והחיה היחידה שפיתחה דת. אתה לא חושב שההנחה שהאל מתגלה (הנחה מזעזעת, התגלות של אל אינסופי), זו תגובה לידיעה שכולנו נמות?   והוא ענה לי יפה הרב, הוא אמר שזה להיפך. הוא אמר, בגלל שבאנו מהבורא הזה, בורא אינסופי , המחשבה על מותנו מזעזעת.   חייכתי ואהבתי את הרב כל כך, האדם שהציל את החיים שלי. והדליק את האור.   קמתי מהמיטה וסמסתי סמיילי. 

 

הערות על אנרכיה בינאישית

 

היום רבתי עם חברה ותיקה, לא ברור אם נמשיך להיות חברות. התאפקתי הרבה אבל אני חייבת לשפוך את הלב איפשהו.  היו שם כל מיני עניינים אבל בגדול, היא לא אוהבת את כיוון ההתפתחות שלי בשנתיים שלוש האחרונות,  המסורתיות השמרנות ומה שלא יהיה (כנראה פחות מעניין כשדברים הולכים טוב).  היא ושתי חברותיה, שלמרבה הצער טרם מצאו את האדם המתאים, מעוניינות לפתוח קבוצת ייעוץ בדייטינג…האירוניה דקה מדי בכדי שאחזור עליה.  האל יודע שאני רוצה ומאמינה שבסוף יהיה טוב לשלושתן, רק לא מסכימה עם הדרך.

נכון יש את הדיעות של הסבתות איך אישה צריכה להתנהג, מניירות שמרניות וכו?    מנסיוני, בכל סיטואציה לא ברורה מול גבר,  וכאשר משהו לא ברור הוא מחליש אותנו כי נדמה שלצד השני ברור, אם נוקטים בצורת התנהגות פרימיטיבית ופשוטה מתווסף כוח לאישה. נניח לחכות לדייט אינסוף עד הסקס, אכן גורם לגבר לרצות אותך לקשר ולהרגיש.  נניח להתנהג יחסית בצניעות, גורם לגבר לכבד.   לעשות דברים יפים וטובים כמו לאפות עוגה ולהביא לו, לשים בושם עדין, לחייך הרבה, לפרגן על העבודה שלו, לדאוג ולהתעניין במשפחה של הגבר, כל אלה פרמטרים שגורמים לו לפתח רגש.  נשמע מטומטם? פרימיטיבי? אולי, אבל זה מה שבפועל עובד. בתכלס. הדברים הכי שמרניים מתקופת התנ"ך הם הקודים שגברים מגיבים להם היום, עם שנויים קלים קוסמטיים.   כל הקטע של נשים מודרניות משאיר המון מסכנות לבד בבית (חלק מהחברות שלי), עם תארים שניים, אסרטיביות, זעם על גברים ותחושות ניצול.

לא, זה לא משאיר כל אישה לבד בבית. כי אני מדברת על מגמה.  זה בדיוק העניין בניתוח מגמות, עבור הפרט הספציפי זה לאו דווקא כך, אבל מגמה, כאשר מתעצמת, תשפיע גם על הבחירה החופשית של הפרט.    המצב השורר כיום בין המינים הוא עצוב. הוא גם משמח ויפה כתמיד, אבל להרבה אנשים, עצוב. יש עניין בלדון בגורלם של אותם אנשים.  אני שמחה שזכיתי ללמוד באונ' (אפילו תואר מתקדם), אבל בתחום של גבר אישה, בבית מה שקרוי, דברים נשארו כפעם.  וככה האישה, סך הכל בהכי פחות מאמץ, מקבלת מה שהיא רוצה. נכון, יש מחיר. אם בא לי גל תאווה אז לא, אני לא אלך לפאב ואשכב עם מישהו למרות שהחברה בה אני חיה מאפשרת. למה?  כי זו חציית גבולות, ואז גבר, גם בלי שאישה תאמר דבר, מרגיש שהיא לא משדרת ביתיות מגוננת אלא פגיעוּת. וזה גורם לא לרצות להשאר אלא להמשיך הלאה. ואני לא אשכב עם בחור שיצאתי אתו רק שלוש פעמים, למרות שאני מתחרפנת מתאווה בדיוק כמוהו. למה? כי גבר ואישה מגיבים אחרת לאותה חוויה. וזה הגיוני פיזיולוגית; סקס הוא חווית עימות (מענג) בין גופים שונים.  בנוגע להתחלות, אני אישית יודעת להתחיל עם גברים, גם שווים ונחשקי על, אבל צריך לעשות את זה בעדינות. בגדול, גברים מגיבים טוב מנשים לכניסה למרחב האישי. אחרי שנוצר החיבור, להסוות את הנושא ולא לעשות ביג דיל. הגבר ימשיך כמחזר והאישה מחוזרת (למרות שהיא הציתה את הסיטואציה).  

עוד דוגמא?  אם הגבר מתחיל לדבר על איזה נושא שמוכר לי מגיל 20 ואני יודעת בע"פ, לא אגיד, אלא אחייך ואקשיב עד שיסיים את דבריו. אז, אעיר משהו נחמד/שונה על הנושא.  כלומר, אצניע קצת אינטלקטואלית.  אם הגבר מרוויח כך וכך וזה לא מי יודע מה, ועוד אין לו דירה או רכוש על שמו למרות שהוא בן 30++, לא אדבר על זה יותר.  אם אגיע למסקנה שזה מפריע עקרונית, אסיים את הקשר. אם אגיע למסקנה שלא, אמשיך ולא אתייחס לזה יותר.   כשמדובר בנתונים חיצוניים (כסף ומראה), מוטב להגיע למסקנות חותכות של כן ולא ואז ללכת איתן.  החוק הכי חשוב : אם גבר אומר שלא מחפש קשר (התוכי שלו מת הוא טס לאיים הקאריביים רודפים אותו במס הכנסה), את כבר במקום רע. והעניין סגור.  אסור להגיע לסיטואיצה הזו . עצם המצאותך במרחב פרטי של גבר כשהוא לא במוד 'קשר', שם אותך במוד 'זר'. גברים רגילים לסווג אנשים אחרת מנשים. אין להם אמפטיה טבעית, גם אין להם סבלנות מי יודע מה. אם את איתו ולא בקשר, הוא מחפש להפיק משהו, כלומר תצטרכי לשלם על הזמן שבוזבז עליך. ומה כבר את יכולה לתת ?  את הגוף.  

אני לא נגד רומנטיקה וזרימה טבעית, כן נגד אנרכיה ביחסים אישיים. אני חושבת שאנרכיה, גם בכל הקשור למדינות או ביחידים, תמיד מעלה את הכוחות הגרועים והכוחניים ביותר.   אי אפשר לכפור בקיומם של כוחות שמכתיבים דינמיקה בין גבר לאישה. אחרי שמכירים בכוחות האלה, מכבדים, ניתן לקיים מפגש אמיתי ונמשך. ניתן לתמרן. יש אנשים שהדברים האלה נהירים וברורים להם, אבל יש הרבה מבני הדור הזה, שהדברים רחוקים מהם מאוד. 

 

ושאינה תלויה בדבר

 

חברה אמרה לי שאנשים פונים לאמונה, לדת, כי הם התאכזבו ממשהו.  אני חושבת שהיא צודקת אבל לא מבינה למה זה טיעון בגנות הדת.  ונראה שבניתי את עצמי מהחומרים הנכונים בשלוש, ארבע השנים האחרונות. גם קודם, בגיל 22, עשיתי את הבחירה הנכונה ללכת למסלול לימודים תובעני ולא להשאר בעיר הגדולה וללמוד משהו אמנותי וכייף.  נכון, אני לא האדם המגניב שיכולתי להיות.  הרבה פחות כארימזטית, ובטח הכרתי הרבה פחות דמויות מרתקות. אבל אני שמחה בבחירותיי.  אני מרגישה שהן הגנו עלי, משהו הרבה יותר גרוע יכל לקרות.  יש בנות בגילי, אני מסתכלת עליהן, הן שכבו עם מספר לא נתפס של גברים וכל המבנה הפנימי פעור או רקוב או משהו. הן מעולם לא הסתכלו בתהום, רק השתוקקו.  הן חושבות שמין זה תחליף לאיזה מוחלט שאף פעם לא באמת נמצא בבשר.  אני מעבירה ביקורת רק מפני שאני והן לא שונות כל כך, רק הבחירה שונה. והבחירה היא כמעט כל מה שיש לנו.  אתמול ישבתי עם ידיד ואכלנו גלידה, הוא אדם שמח וחיובי בצורה בלתי רגילה (וגם ממש חכם), והוא אמר לי שיש דברים שלא חושב עליהם כדי לאפשר לעצמו לחיות.  כדי לסנן.  ואילו אני, אני הייתי צריכה השגה של הסוף על מנת לחזק את החיים.  הייתי חייבת להגיע למקום של פירוק מוחלט כדי לבנות.  ומה שאנשים מתמכרים אליו כמו סמים, או טיולים,  לא יודעת..הרס, נראה לי לא מפורק באמת, משעמם. אני הייתי חייבת פירוק של מעבר לעונג, לתחושה ,למילים, כדי לקבל את היש.  זה גם מסתדר עם הארוטיות העקרונית שלי, תאווה המינית שלאו דווקא מופנית לגבר אלא קיימת מעצמה,  high on life.  פרויד דיבר על הארוס (יצר המין) שהולך יחד עם הטנאטוס (יצר המוות), וזה נכון עקרונית שאדם ארוטי הוא גם אדם מורבידי. אבל, ופה אני חולקת על פרויד, אני חושבת שאהבה זו הדרך לעכב את המוות. ובכך בעצם לשתק את הזמן. להיות בהווה בלבד.  זה מתחבר לי למשנה שלמדתי לאחרונה, על אהבה שתלויה ושאינה תלויה בדבר. 

 

 

זכות להשמע

 

אני מרגישה כאילו אין לי זכות להשמע. אני מרגישה שהזכות הזו לא הוקנתה לי ולכן אין אפשרות לממש אותה.  אין כאן רינון על אפלייה בכלל. אני פשוט מרגישה שאין לי זכויות של ממש בעולם ואין תוקף אמיתי שלי בעולם זולת ההתמסרות.  זו תחושה שקשה להגיע איתה רחוק, תחושה שלוקחת לקיצון אספקטים מסויימים בנפש הנשית.  מוזר איך בנפש כזו נשית שוכן דווקא אדם, שוכנת בת אדם, שעוסקת בתחום די גברי, שתמיד התעניינה בכל נושא שהוא, שלמדה בתיכון עם בנים, שבאופן כללי בטחון עצמי לא היווה עבורה בעיה.  מאין באה תחושת הערעור הזו?  להיפך, זו הטעות. זה לא ערעור בכלל אלא הבנה עמוקה ושקטה באשר למי ומה אני באמת.  

 

קסם בורגני

 

הכל מסודר בבתים
של בורגנים.  בית פרטי עם כמה קומות. בחצר יש עץ, מישמיש או שסק, משהו לעשות בו ריבה.  השולחן יפה והאור חודר במתינות דרך החלון.  אפילו החתולה מסודרת.  סלט בריא וצבעוני, התמונות על
הקירות, מביטות בי בתוכחה. אסור להפר משהו שאינני יודעת להגדיר. אבל אסור לומר.  הילדים על המקרר מחייכים, כולם
מחייכים וכולם ירושלים של זהב. הכל ירוק ואני אוכלת שזיף. אוכלת ומסתכלת.
מאז ומתמיד שיחרו אחרי
בורגנים. בני זוגי תמיד היו ממעמד גבוה. איך? אין לי הסבר. הכל נחמד, והשקט הזה
שאופף, השקט לא נעתר לרעש. כל הרגעים הטובים, גנובים .  כל קיר לבן
ומסויד מקודמו. אנחנו מטיילים, מכוניות נוצצות לקראתינו, פרופסורים רצים
במכנסיים קצרים את נצחון הערב שלהם. גברים אמידים ונשותיהם הבלונדיניות, הולכים ומברכים לשלום. רופאים קוטפים פירות ומכינים קומפוט.  הנשים
יפות כולן, אלמלא כן לא היו כאן.  לאישה שתי דרכים להכנס לבורגנות:
להוולד לתוכה או להיות מאד יפה.  בחדרי, ערימת הספרים מאיימת לבקע את התקרה, וזה
מוצא חן בעיניו, כמעט יכול לראות אותי מלמדת את הילד לקרוא.  מכינה ארוחה. כל
ערב. ובלילה שוכבת אתו ורק אתו, אשתו העדינה.  אני מרגלת,
לטובת מי מרגלת? לטובת מה? הגשושה המישהיסטית. אין לכסף משמעות, רק להעדרו.
אין בו שום דבר שיכול להסב לי אושר. רק העדרו יכול להסב כאב. העוני מנוול והעושר
מנוון.  העוני מגוחך והעושר מגוחך.  סוד הקסם אינו גלוי לי. שתי נשים יפהפיות
עומדות ברחוב, כמו כסיות שנשרו מידיים. האם רק רגעים גנובים מאושרים?  הייתי רוצה כמה
בני זוג. אחד עשיר ואחד בוהמיין ואחד רגיל. כל לילה לבקר במעון שונה, להתייחד
עם מישהו אחר. אך איש לעולם לא יסכים לסידור. זה יידחה על הסף: בוגדת,
מופקרת וכו וכו.  אני יודעת כיום שהמונוגמיה אפשרית רק במידה והאהבה בנמצא.
ולגבי השני אינני יודעת.

בסוף, אתפשר עם
הקמט הראשון . הזמן קצר. אנחנו יושבים והוא מקרב מגש פירות. מולנו
תמונה, עוד תפוחים ושזיפים. כמו המגש.  אני חושבת על גבר אחר בשעה שהוא מלטף אותי. אני חושבת על ההוא, איך
היה מגיב אם ראה, כנראה במבוכה.  אני חושבת, איך בעצם לחיות
בלי אהבה? הלכה למעשה איך? הבנה, חיבה, הידיעה שהוא בחור יפה
ואין בו פגם. ובכל זאת אם כן, אפשרויות: בדידות או שכחה.  

 

 

    27.08.09  

 

ליום הזיכרון

 

רציתי להביא פה את מילותיה של חברתי הטובה נ', שכתבה משהו יפה ליום הזיכרון.  היום כשנעמדתי בצפירה, בשעה שמונה, חשתי את הלב מתפקע אבל  חפשתי מילים של אחרים. אז הנה:

 

"אני מאלו שבדר"כ לא כותבים כלום בימים כאלו. האמת היא שפשוט יותר קל לכתוב על נעליים או על חדר ניתוח בציניות והומור עצמי, אבל כזה שמודע לעצמו. ביום כזה, אני מרגישה פשוט קטנה וטיפשית, ולא מבינה. ולא משנה איזה נר או דגל אשים, או מה אכתוב מהלב – זה יראה פשטני ובנאלי, במקרה הטוב. מגוחך ויומרני במקרה היותר רע.  קצת לא נעים להודות שלא משנה כמה vh-1 אני רואה, וכמה דיסקים צרבתי לאוטו, עברו כמעט 10 שנים. והיה לי המון מזל – זה לא אח, וזה לא אבא, וזה לא דוד. 
אבל כל שנה, בצפירה, אני לא יכולה שלא להזכר בעצמי לפני 8-9 שנים, עומדת על הדשא עם כולם, בטקס יום הזכרון של היחידה, שומעת את הרשימה של השמות, שמות של גיבורים שדהו אל תוך דפי ההסטוריה, פנים מטושטשים. ובין רשימת השמות אני עדיין שומעת את השמות שלכם, שני המפקדים שלי, והדמעות זולגות. יהי זכרם ברוך."

 

יהי זכרם ברוך

 

נעורים

 

ולאהוב את אהוב נעוריי גם עשר שנים אחרי. ולהבין, כמה רחוק בתפיסות עולמו מהתפיסות שלי. כמה הוא רחוק בנפשו. והאושר המר בזיכרון, כמה מבריק היה, כמה קסום, במעיל כחול ארוך, מתכונן לחידון התנ"ך.  בבריחה שלו מהבית למצפה רמון, בנעוריו העזים, באהבה כמעט מוחלטת, בנסיעות לכרמל, לחיפה,  מגניבים את "המלך ליר" מתחת לכר באכסניית הנוער. ובלילה, נצמדים במיטת יחיד, ואני לא יכולה לנשום מרוב תשוקה, והוא דרוך אליי. אני כל כך רוצה וגבו מתקשת בחיבוק. התחושה המתוקה שהגבר הצעיר נערץ עלי בכל אספקט ואסקפט. השכל המזהיר שלו, הכמעט שמונה מאות בפסיכומטרי שהוציא בלא מאמץ,  הכשרון העתק לשפות, לטינית וגרמנית וערבית,  התלתלים השחורים, האהבה המוגזמת שלו אליי, הפמניזם, האמונה בנשים ובנשים חכמות וחזקות, האף היפה, היופי שלי בעיניו,  הידיעה מגיל 16 שהוא אהבת חיי והתחינה בפני האל שכאשר ייקח אותו ממני, יעשה זאת מהר, כדי שלא יכאב יותר מכפי הצורך. הידיעה שזו אהבת חיי שהאל נתן לי פעם לדעת מהי, לדעת שיש אמת בעולם המסך, הילדים הקטנים שתכננו,  הבת שייחלנו לנו, עגלת הסופרמרקט הישנה שנכנסתי אליה והוא דחף אותי וצחק,  ואז,  השמש הצורבת בפנים,  חוף הכרמל, מסעדת המרלבורו.  אי הדיוק במילים,  המילים המעוגלות מרגש, הלא נכונות אבל נכונות, האמת שבאהבה , האמת שבאהבה ,  שרק אהבה תעכב את המוות. 

 

זליגה

 

בסופו של דבר, הטיעונים לגבי הדברים הגדולים (מוות אלוהים אהבה) הם מעגליים. ולכן, אולי, עצמוּת הטיעון, מבנה החץ של הטיעון ->  ,פקטיבית.  זה אומר גם משהו על גבריות (מייצגת הגלוי לעומת הנסתר) אבל נניח לו.   הטיעון החזק ביותר לקיום השם או להתגלות, הוא צרכו של האדם ביחסים עם האל. זה מה שהוליד את התפילה, שהיא על פי היהדות, תגובת האדם לפנייתו של האל.  זה טיעון מעגלי וכאלה החיים: כל תהליך למעשה גורר את סופו בכך שמוליד את הכוחות שבעקיפין יאזנו אותו ויגזרו עליו סוף.  לפעמים העולם משתק ואני עומדת אילמת נוכח ראוותנותו.  אבל האהבה לא משתקת, האהבה מולידה חיים ולא שיתוק.  המעבר, הנחוץ, מאהבה פרטית רומנטית לצורה אינדוקטיבית יותר של אהבה הוא גם מחוייב המציאות (נגזר) וגם אפשרי המציאות (בחירה).  אלו מילים יפות, יפות מדי, ולכן מייד מעוררות דחייה. איך ניתן אינדוקטיבית לאהוב אנשים ולא רק איש?  וובכן, מי שיודע לאהוב איש יוכל אולי לאהוב אנשים. ובמה זה יתבטא? במעשים, בהנאת עשיה עבור אנשים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, כמו שאין טוב מוחלט ואין אהבה מוחלטת,  אין רוע מוחלט. ואצל האנשים מוכי הגורל או אלו שהתאכזרו להם או התאכזרו בעצמם, וובכן בתוך גורלם טמון פיקסל האמונה שאפשר אחרת, שיש טוב, יש  אפשרויות. וככל שעובדים עם אנשים ונמצאים עמם רואים את זה, רואים בבירור את הפתחים של האור. אז מתחזקת הנחמה והלב מתרחב. וזה תולש את הצער בצורה ששום עניין אחר לא יכול לתלוש.  אולי, אולי אולי זה נטף למה שהבליח בתוכי בגיל 24.  וזו הייתה מתנה , גם אם קשה, עלי לשמוח במתנתי.  ולכן פיתחתי התנגדות לדיבור; הדיבור יש בו משהו חיצי, ליניארי, והמציאות המשמעותית מעגלית.  אז אני מרגישה צורך ללכת נגד עצמי, לשבור את הדיבור, להחזיר אלי את האמת לפני שתזלוג. 

 

פנקס בצורת כוכב

 

ברגעים כאלה אני מקנאה ברילקה. כל כך הייתי רוצה לומר שירה גדולה. רילקה? עזבי רילקה, מקנאה בנביאים. אלה לא דברו רק על ליבם, הם עשו מהלך קולקטיבי, מוסרי. ואני צריכה מהלך אנוכי, צריכה להישמע.  ולא יכולה. סובלת לעתים בלי להבין.  זה נורא, שהכל בחיים די מסודר והסבל עז. כל כך עז הסבל, וזה לא דיכאון זה סבל שמנוקד בשמחה . סבל שלא בטוח אם הוא עולץ או בוכה. חברה הביאה לי שקית יומולדת ובתוכה פנקס בצורת כוכב.  שמחתי  כל כך וספרתי לכל החברים על המתנה. כולם שמחו אתי גם.  אני מלאה ארועים חברתיים,  יש לי חבר. יש לי דירה אני מזכירה לעצמי. יש גם כמה ימים פנויים עכשיו. יש הכל ואני סובלת בצורה פראית, מקופלת כמו נמר של נייר. אני מרבה לחשוב על אנשים שאינני מכירה.  מתגעגעת אבל בעצם כבר אין נמען. כמה עצוב, להתגעגע בלי נמען . חשבתי על זה, מה הייתי רוצה לומר לו?  לו היה מדבר, לו היה רואה בי מעין בן אדם? הייתי אומרת, אתה צריך להתנצל בפני כל מי שפגעת בו. עזוב אותי, יש אחרים. בקש סליחה.   ככה ? זה סך כל מה שהייתי רוצה.   ומה הייתי אומרת למי שמנהל את כל  העניינים? לו הייתי אומרת, קח אותי אתך.