רציתי להביא פה את מילותיה של חברתי הטובה נ', שכתבה משהו יפה ליום הזיכרון. היום כשנעמדתי בצפירה, בשעה שמונה, חשתי את הלב מתפקע אבל חפשתי מילים של אחרים. אז הנה:
"אני מאלו שבדר"כ לא כותבים כלום בימים כאלו. האמת היא שפשוט יותר קל לכתוב על נעליים או על חדר ניתוח בציניות והומור עצמי, אבל כזה שמודע לעצמו. ביום כזה, אני מרגישה פשוט קטנה וטיפשית, ולא מבינה. ולא משנה איזה נר או דגל אשים, או מה אכתוב מהלב – זה יראה פשטני ובנאלי, במקרה הטוב. מגוחך ויומרני במקרה היותר רע. קצת לא נעים להודות שלא משנה כמה vh-1 אני רואה, וכמה דיסקים צרבתי לאוטו, עברו כמעט 10 שנים. והיה לי המון מזל – זה לא אח, וזה לא אבא, וזה לא דוד.
אבל כל שנה, בצפירה, אני לא יכולה שלא להזכר בעצמי לפני 8-9 שנים, עומדת על הדשא עם כולם, בטקס יום הזכרון של היחידה, שומעת את הרשימה של השמות, שמות של גיבורים שדהו אל תוך דפי ההסטוריה, פנים מטושטשים. ובין רשימת השמות אני עדיין שומעת את השמות שלכם, שני המפקדים שלי, והדמעות זולגות. יהי זכרם ברוך."
יהי זכרם ברוך
חוויות חשקניות 
מחשבה אחת על “ליום הזיכרון”