ולאהוב את אהוב נעוריי גם עשר שנים אחרי. ולהבין, כמה רחוק בתפיסות עולמו מהתפיסות שלי. כמה הוא רחוק בנפשו. והאושר המר בזיכרון, כמה מבריק היה, כמה קסום, במעיל כחול ארוך, מתכונן לחידון התנ"ך. בבריחה שלו מהבית למצפה רמון, בנעוריו העזים, באהבה כמעט מוחלטת, בנסיעות לכרמל, לחיפה, מגניבים את "המלך ליר" מתחת לכר באכסניית הנוער. ובלילה, נצמדים במיטת יחיד, ואני לא יכולה לנשום מרוב תשוקה, והוא דרוך אליי. אני כל כך רוצה וגבו מתקשת בחיבוק. התחושה המתוקה שהגבר הצעיר נערץ עלי בכל אספקט ואסקפט. השכל המזהיר שלו, הכמעט שמונה מאות בפסיכומטרי שהוציא בלא מאמץ, הכשרון העתק לשפות, לטינית וגרמנית וערבית, התלתלים השחורים, האהבה המוגזמת שלו אליי, הפמניזם, האמונה בנשים ובנשים חכמות וחזקות, האף היפה, היופי שלי בעיניו, הידיעה מגיל 16 שהוא אהבת חיי והתחינה בפני האל שכאשר ייקח אותו ממני, יעשה זאת מהר, כדי שלא יכאב יותר מכפי הצורך. הידיעה שזו אהבת חיי שהאל נתן לי פעם לדעת מהי, לדעת שיש אמת בעולם המסך, הילדים הקטנים שתכננו, הבת שייחלנו לנו, עגלת הסופרמרקט הישנה שנכנסתי אליה והוא דחף אותי וצחק, ואז, השמש הצורבת בפנים, חוף הכרמל, מסעדת המרלבורו. אי הדיוק במילים, המילים המעוגלות מרגש, הלא נכונות אבל נכונות, האמת שבאהבה , האמת שבאהבה , שרק אהבה תעכב את המוות.
חוויות חשקניות 