פנקס בצורת כוכב

 

ברגעים כאלה אני מקנאה ברילקה. כל כך הייתי רוצה לומר שירה גדולה. רילקה? עזבי רילקה, מקנאה בנביאים. אלה לא דברו רק על ליבם, הם עשו מהלך קולקטיבי, מוסרי. ואני צריכה מהלך אנוכי, צריכה להישמע.  ולא יכולה. סובלת לעתים בלי להבין.  זה נורא, שהכל בחיים די מסודר והסבל עז. כל כך עז הסבל, וזה לא דיכאון זה סבל שמנוקד בשמחה . סבל שלא בטוח אם הוא עולץ או בוכה. חברה הביאה לי שקית יומולדת ובתוכה פנקס בצורת כוכב.  שמחתי  כל כך וספרתי לכל החברים על המתנה. כולם שמחו אתי גם.  אני מלאה ארועים חברתיים,  יש לי חבר. יש לי דירה אני מזכירה לעצמי. יש גם כמה ימים פנויים עכשיו. יש הכל ואני סובלת בצורה פראית, מקופלת כמו נמר של נייר. אני מרבה לחשוב על אנשים שאינני מכירה.  מתגעגעת אבל בעצם כבר אין נמען. כמה עצוב, להתגעגע בלי נמען . חשבתי על זה, מה הייתי רוצה לומר לו?  לו היה מדבר, לו היה רואה בי מעין בן אדם? הייתי אומרת, אתה צריך להתנצל בפני כל מי שפגעת בו. עזוב אותי, יש אחרים. בקש סליחה.   ככה ? זה סך כל מה שהייתי רוצה.   ומה הייתי אומרת למי שמנהל את כל  העניינים? לו הייתי אומרת, קח אותי אתך. 

 

 

 

                               

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s