ושאינה תלויה בדבר

 

חברה אמרה לי שאנשים פונים לאמונה, לדת, כי הם התאכזבו ממשהו.  אני חושבת שהיא צודקת אבל לא מבינה למה זה טיעון בגנות הדת.  ונראה שבניתי את עצמי מהחומרים הנכונים בשלוש, ארבע השנים האחרונות. גם קודם, בגיל 22, עשיתי את הבחירה הנכונה ללכת למסלול לימודים תובעני ולא להשאר בעיר הגדולה וללמוד משהו אמנותי וכייף.  נכון, אני לא האדם המגניב שיכולתי להיות.  הרבה פחות כארימזטית, ובטח הכרתי הרבה פחות דמויות מרתקות. אבל אני שמחה בבחירותיי.  אני מרגישה שהן הגנו עלי, משהו הרבה יותר גרוע יכל לקרות.  יש בנות בגילי, אני מסתכלת עליהן, הן שכבו עם מספר לא נתפס של גברים וכל המבנה הפנימי פעור או רקוב או משהו. הן מעולם לא הסתכלו בתהום, רק השתוקקו.  הן חושבות שמין זה תחליף לאיזה מוחלט שאף פעם לא באמת נמצא בבשר.  אני מעבירה ביקורת רק מפני שאני והן לא שונות כל כך, רק הבחירה שונה. והבחירה היא כמעט כל מה שיש לנו.  אתמול ישבתי עם ידיד ואכלנו גלידה, הוא אדם שמח וחיובי בצורה בלתי רגילה (וגם ממש חכם), והוא אמר לי שיש דברים שלא חושב עליהם כדי לאפשר לעצמו לחיות.  כדי לסנן.  ואילו אני, אני הייתי צריכה השגה של הסוף על מנת לחזק את החיים.  הייתי חייבת להגיע למקום של פירוק מוחלט כדי לבנות.  ומה שאנשים מתמכרים אליו כמו סמים, או טיולים,  לא יודעת..הרס, נראה לי לא מפורק באמת, משעמם. אני הייתי חייבת פירוק של מעבר לעונג, לתחושה ,למילים, כדי לקבל את היש.  זה גם מסתדר עם הארוטיות העקרונית שלי, תאווה המינית שלאו דווקא מופנית לגבר אלא קיימת מעצמה,  high on life.  פרויד דיבר על הארוס (יצר המין) שהולך יחד עם הטנאטוס (יצר המוות), וזה נכון עקרונית שאדם ארוטי הוא גם אדם מורבידי. אבל, ופה אני חולקת על פרויד, אני חושבת שאהבה זו הדרך לעכב את המוות. ובכך בעצם לשתק את הזמן. להיות בהווה בלבד.  זה מתחבר לי למשנה שלמדתי לאחרונה, על אהבה שתלויה ושאינה תלויה בדבר.