קשר שקר

 

אז בנות, חברות שלי, מדברות על הקושי להכנס לקשר. מה עם הקושי להרגיש? מה אם אפשר להכנס אבל קשה להשאר?  מה אם הלב מועתק כולו למקום אחר, אם קשה לך באמת להיות שם. מה אם מישהו ניפץ לך את הלב באיזשהו שלב וזה לא התאחה חמש שנים, למרות שכולם אמרו שעם הזמן יסתדר מעצמו – זה לא.  ומה אם אותו מנפץ, אפילו בכוחו אי אפשר לאחות את מה שנשבר? את התמימות הרגשית, שזה סוג עקרוני יותר מתמימות מינית. תמימות מינית היא משהו שנכון לשבור, תמימות רגשית לא.   כל החברות שלי מתמודדות עם קשיים שלא קשורים אלי בשלב זה. להכנס לקשר, כיום, זה עניין טכני וקל.  יש לי מישהו, זה מישהו שאני רוצה. אבל את עצמי יש?  אני מתקשה להרגיש, האם זה לגיטימי לאישה לומר שקשה להרגיש? או שאת זה מותר רק לגברים לבטא?  קשה לי להרגיש, קשה לי להקשר רגשית. וקשה לי למחוק. אני כמו זכוכית, זכוכית היא נוזל חסר שכחה.  פתאום אני מבינה משהו לא כל כך מפתיע, אם יש לך קווי אישיות גבריים (ויש לי) הגיוני שתסבלי מדברים שגברים סובלים מהם. למשל, אגו מנופח, רצון לעצמה, קושי להרגיש, תאוותנות יתר (שמדוכאת בנחישות כבר כמה שנים), מיקבול מערכות יחסים (בתיאוריה). אני סובלת ממומים שמאפיינים את שני המינים, לא בורחת מאלו או מאלו.  כמה מאכזב.  אני מתביישת, בחורה סטרייטית שסובלת ממומים של גברים, יחד עם אמוציונליות , דביקות, חוסר יכולת לשכוח, ואילמוּת.  פעם הבאה שחברה שואלת אותי איך להשיג מערכת יחסים, שכל מה שהיא רוצה וזה יענה לה על ה-כ-ל, מה כבר נשאר לי להגיד.