אנושי, אנושי מדי

 

וויתורים שנעשים כדי ותוך כדי מערכת היחסים:

 

– כשהוא בא לבקר , אני צריכה לדאוג שהבית יראה יפה ומסודר .  רצוי לשטוף פעם בשבוע.

– להקפיד ללכת לקוסמטיקאית/ספרית/ להשקיע בתחום הבגדים וכו'.  למרות שלפעמים לא בא לי, בא לי לזרוק על כל זה. וגם לחפוף עם שמפו בריח, למרות שאני אוהבת שמפו ללא ריח או סתם לחפוף בסבון

– ללכת אתו להופעה ולשבת עם החברים שלו במשך עוד שעה למרות שהייתי אולי הולכת אחרי שיר אחד או שניים של הזמר/ להקה.  

– לשמוע מוזיקה הרבה יותר משאני רגילה כי הוא מאוד אוהב מוסיקה 

– לא לשמוע מזרחית הרבה כי הוא פחות אוהב 

– באופן כללי לבלות המון זמן עם אנשים ובפרט, קבוצות אנשים, כי הבחור הרבה יותר סוציאלי ממני שמעדיפה להסתגר 

– לא להיגרר לדיכאון כי אז אין כוח לכלום

– לתקתק דברים מבחינת זמנים כי אחרת אכשל לשלב לימודים ועבודה עם בנזוג וחברים, מה שייצור מתח

– להיות קשובה לעוד בנאדם. להתחשב להתחשב…ושוב להתחשב. לקבל כל הזמן משוב מעוד אדם על הדברים הכי אינטימיים בך כי הוא נמצא במעגלים הכי אינטימיים ולכן זה לגיטימי. 

– לא לחצות גבולות. ולא להשתמש בכישורים הקינטיים והטלפאתיים הקלים שלי. זה גם קצת פחות עובד אתו, ואני אוהבת את זה.  נזכרתי איך בדמדומים, אדוארד, הערפד, התלהב במיוחד מכך שלא הצליח לקרוא את המחשבות של בלה, האנושית.

– להבין שהגיבורים שלי בשנות העשרים המוקדמות, שהיו הלכה למעשה סופרים ומשוררים, גברים אגוצנטריים מבריקים ובני זונות, וובכן, טעו. להבין שלמרות שטעו כי לא הבינו מה מהות האהבה, יש להם כוח רוחני וחכמה ולגיטימי להמשיך להנות ולקרוא את צורת המבט המעוותת והמקסימה שלהם. 

– לקבל את זה שאי אפשר להתרחק מהאנושי.

 

 

רווחים ממערכת היחסים:

 

….-//////…///./….//

מהן המילים אם לא שתיקה?

/////-/-/

– – 

 

א. גולן

 

איל גולן הוציא אלבום שנקרא "הלב על השולחן".  הזמן הוא אדיש, אומר גולן ומבין שעוברים הימים ואתם השנים, הלב מת, נדם.  כי הלב שידע אהבה אמיתית, אהבת אמת, ואבד אותה, לא ישוב.  והוא מבין מה שהבנתי כשנפרדתי מ-א' בגיל 20, שהאהבה חורכת את הנשמה ואי אפשר לשחזר לפעמים. ודווקא מי שאהב עד הסוף, לבו נעקד ואי אפשר לחזור.  הוא מכור לאהבה הראשונה והאחרונה, הוא יודע שכל הנסיונות הם נסיונות שווא. יש כאלה מעולם לא אהבו ככה, גם לא יודעים מה זה לאבד. אבל נשמה שאהבה שבנתה בית עם נשמה אחרת והתמסרה וזה לא עבד, ונשארה האהבה והזמן הוא אדיש.  והחיים עוברים גם והחיוכים והכיף אבל בפנים הלב דופק בפעימות של האהבה ההיא הראשונה. אני שומעת את גולן, את הצליל הפתייני בקולו, את הגמישות שהוא עובר בין האוקטואבות, יורדות לי הדמעות על הלחי. אני נזכרת, מסתכלת על הלב שעל השולחן, מבינה שאי אפשר. הוא אומר לה, "את חכמה – אני יודע רק לשיר", וא יודע שאשתו חכמה ממנו, שהוא עפר לרגליה, שהוא כלום בלעדיה, שאין לו חיים. הוא יודע ומבין שהרס והוא יודע שלעולם לא ישחזר כי מבין שהזמן אדיש, ואהבה זאת בעצם הדרך היחידה לעכב את המוות. 

 

 

 

אני שם לך את הלב על השולחן 
ואת אומרת שאני כבר לא מוכר 
אז איך שכחת שהייתי בעבר 
כל נשימה שלך כל רגע מאושר 

אז אחרי כל השנים 
שוב חוזרים אל אותה הנקודה 
שבה היינו שני זרים 
לא הכרת אותי אפילו בשכונה 

זה כמה ימים בשביל כמה שנים 
אולי תחזרי כי הזמן הוא אדיש 
עוברים הימים ואיתם השנים 
נו תחזרי אל הלב לחיים 

זה כמה ימים בשביל כמה שנים 
אולי תחזרי כי הזמן הוא אדיש 
עוברים הימים ואיתם השנים 
נו תחזרי אל הלב לחיים 

אהבה 

אני שם לך את הלב על השולחן 
את כבר שכחת את שאני לומד עכשיו 
שבעולם הזה חוקים לא קיימים 
את חכמה אני יודע רק לשיר 

אז אחרי כל השנים 
נעלמה לה בקלות האהבה 
ועכשיו כולם רוצים 
להיות לך שאני לא בסביבה 

זה כמה ימים בשביל כמה שנים 
אולי תחזרי כי הזמן הוא אדיש 
עוברים הימים ואיתם השנים 
נו תחזרי אל הלב לחיים 

זה כמה ימים בשביל כמה שנים 
אולי תחזרי כי הזמן הוא אדיש 
עוברים הימים ואיתם השנים 
נו תחזרי אל הלב לחיים 

אהבה

 

 

 

 

   

 

 

 

טראגיות קוסמטית

 

אני חושבת שהבעיה האמיתית שלי היא אוטוביוגרפיה שבדלה אותי מרוב האנשים שיכלו להיות חברים, שיכלו להיות המילייה האינטלקטואלי שלי. יש לי חברים מהשמאל הראדיקלי, אבל אני לא רואה אתם דברים עין בעין.  יש לי גם חברים מהלימודים אצל הרב במכון, אתם אני יותר מרגישה חיבור, אבל הם בסופו של דבר יותר שונים מדומים. אני קבוצה של פרט אחד.   אני קוראת הרבה פעמים דיונים ארוכים של אנשים באתרים כמו ארץ האמורי, באתרים כמו wired, כמו new yorker או רשימות או washington post. גם את עיתון הארץ או מעריב וכו. קוראת כמה שמספיקה. ולמרות זאת אני מרגישה שמה שיהיה לי לומר או לתת שונה או נבדל מהדיון.  שאני כאילו מבקשת לחצות את הדיון . אני לא באמת רוצה לדבר עם אנשים אלא קודם שתשרור שתיקה.  אני לא מאמינה בדיבור, לא יכולה להסביר. כאילו מבחינה בכנף מעילו של משהו אחר החומק בשקט.  אני לא מאמינה לדיבור  ולרעיון. מיד כשאני מנסחת רעיון אני מבטלת אותו. או אני מיד מרגישה – זאת המילה – אני מיד מרגישה, וככל שהרעיון עמוק כך הרגש, את היפוכו של הרעיון.   איך אפשר לומר משהו כשחשים שההפך?  איך אפשר לדבר לא בצורה ליניארית אלא קוטבית? הקידוד של השפה לא עובד כך, ולכן השתיקה שלי.   למשל, עלה דיון ארוך ב"ארץ האמורי" על אונס, שנקשר גם ב"מצעד השרמוטות" שהתקיים בת"א בשישי שעבר.  יש לי הרבה מה לומר, אולי, ויש לי כמה מכרים שהלכו לזה. אבל לא הצלחתי להזדהות אלא בשברי רעיונות.  על כל שבר של רעיון פתאום החצי השני, שנשבר ממנו, עומד לנגד עיניי.  אישית, לא פחדתי מעולם ללכת לבד בלילה.  אני אוהבת לשוטט. הפחד שלי מאונס איננו אובססיה כמו אצל הנשים האלו. בנוסף, הרעיון של אונס לא מדבר אלי ומעולם לא היה פנטזיה או בדל פנטזיה. לא הייתה לי תשוקה או פחד מאונס, אבל ברור שיש זיקה בין תשוקה ופחד. שהפחד (מדובר בדייט רייפ) מזמין רצונית את התשוקה וזו שמפחדת גם מודעת לזה.  אבל מי שכתבה את המאמר פתחה בהצהרה, "כל אישה חיה יום יום בפחד להאנס".  אז איך לדבר איתה?  

 וכל הנושא של דימוי גוף, תמיד פותחים מאמרים בכך שכל הנשים מתביישות בגוף שלהן – רבאק, אני מאוד אוהבת את הגוף שלי ותמיד אהבתי.  למעשה, הגוף או הנשיות הרכה מגנה מגורל אכזרי יותר. ולא צריך להיות דוגמנית כדי לזכות ברוך מגברים.   מה עם אנשים ששורש נשמתם חשף אותם לפגיעה ופגיעוּת, ועבורם ניקוז האגרסיה לתשוקה היא מנגנון מבורך? מי אמר שלנקז אגרסיה למין הוא לא דבר נכון?  הרי מין הוא בדיוק זה, הוא כמו מערכת ניקוז של תשוקה-פחד-כוח-רוך.  לא יודעת, פשוט לצערי, או לטובתי, היכולת לחלוק רעיונות עם כלל האנשים האינטלקטואלים, בעיקר שמאל אינטלקטואלי, נמוכה. הם תמיד מדברים בססמאות שאינני מכירה. 

 

void

 

אני לא מצליחה להרגיש .  לפעמים אני מתרגשת אבל נדמה לי שזה לא אמיתי.  אני מרגישה פחות, פחות נוכחת ופחות אכפת לי.  זה התבגרות? אבל למה בגיל 29 האדישות האיבגני אונייגין הזו?   כל הסרטים משעממים אותי, להוציא סרטי פורנו שמביאים מעט תענוג ארוטי.  גם סרטי אימה בסדר. ספרים בכלל משעממים אותי.  אנשים?  מאז שלמדתי לדבר עם אנשים, כלומר איך לעשות הצגה ליחידים וקבוצות, פחות ופחות אכפת לי.    אני עייפה ברמות מפחידות. התחלתי לחשוב שיש לי תסמונת קוטארד (בנאדם חי מאמין שהוא מת), אבל זה נשמע הזויי אפילו בשבילי.   אני חושדת שעם השנים התחושה הזו שיעמום רגשי תתחזק.  כך אני נראית כאדם חילוני, כלומר זה מה שנשאר בלי רגש רלגיוזי וטקסיות דתית וכל זה. ממש עצוב, אז איפה הבחירה שדברתי עליה? אם אני מרגישה ריקה וחלולה לגמרי, מה הבחירה בעצם?   אני חייבת להמשיך ללמוד את המקורות, את ליקוטי מוהר"ן, רמב"ם, משנה.  מה שנורא כל כך כשמתחילים בהתפתחות רוחנית בדת, שאם עוצרים ומפסיקים מרגישים ריקים לגמרי. אז מה ההבדל בין דת לסמים?    הבעיה שאני לא מצליחה להגיע לפואנטה בשום דבר. החבר שלי שואל אותי כל הזמן, מה הפואנטה, אחרי דברים שאני מספרת לו, ואני אומרת שאין. אין פואנטה.  אני משועממת, ואני נדחפת להתפתח רוחנית, אני חייבת לשאוב כל אינפורמציה רלגיוזית עכשיו, כי אחרת אני לא אוכל להמשיך. אחרי שאומרים לבנאדם שמה שהכיר היה מסך, הוא חייב לשלוח את היד קדימה, להסיט את המסך. גם אם אין שם כלום.    איכשהו נתקלתי בסרט "סינכדוטה, ניו יורק" של צ'ארלי קאופמן.  אולי פעם הייתי מוצאת עניין בסרט כזה?  כל כך השתעממתי , זה נראה לי באמת ובתמים סרט מטומטם.  מה לא בסדר אתי? אני לא מצליחה לסיים יותר ספרים, או סרטים. כאילו הגעתי לרוויה, הבנתי את הפואנטה וזהו  – אבל מהי ? 

 

 

לא קל כ"כ עם מזלות אויר. בשנתיים האחרונות, הקשרים האמיתיים שנתהוו לי היו עם מזלות אויר (תאומים, מאזניים, דלי).  מתחיל להמאס עלי הריחוק הקל, השנינות והוירטואוזיות המילולית, חשיבה המהירה שמלווה לרוב בהעדר מנגנונים רגשיים פסיכולוגיים מספקים.  מזל תאומים מקסימים אבל מסוּבבים,  ילדותיים ומהירים וזקוקים לאישה אמהית. ואני לא כזו, לפחות לא בשלב זה בחיי.  מזל מאזניים מצליחנים, אבל עפים על עצמם באסתטיות, נוקשים ובטוחים שהם צודקים.  מזל דלי, וובכן, מכל מזלות האויר הכי מתאים לי. זה מזל שכן לדגים עם הרבה מאפיינים משותפים. מזל קולי שלא מתרגש מהר,  שנמצא בריחוק קל מכל האנשים. מזל שמאוד אוהב להיות בקבוצות, לצאת החוצה. עם יצר חברותי חי.  הרזולוציה פשוט שונה. אני בנאדם שאוהב להיות בחדר חשוך, ולהקשיב לשיחות האנשים מבעד לקיר.  הוא אוהב להיות בחדר המואר עם האנשים שמדברים.  ללכת לטייל , לשבת על הים בחבר'ה עם גיטרה ובירות וכו. אני לא כזו.  אין לי בעיה עם הסיטואציה,  פשוט לא ממש עושה לי את זה להיות מוקפת.   הוא ממש חכם ויכול לתפוס בשני משפטים בדיוק איך להגדיר אדם או סיטואציה. הוא מכור להגדרות ופואנטות.  ואני אוהבת את השימוש בשפה אבל היא לא העיניים והאזניים שלי. רק כלי. רוב רובו של העולם הפנימי נשאר בלתי אמיר, הדיבור משחרר טיפ טיפה החוצה. מי שרגיל להגדיר ולתמלל מתחיל בסוף להאמין למילים ולחשוב שדרכן אפשר להשיג הכל. וממש לא כך הדבר.  אני זוכרת שאמרתי להוא , שאין לו הבנה פסיכולוגית עמוקה של בני אדם.  עם או בלי קשר, התחיל אחרי תקופה לקרוא ספרי פסיכולוגיה. איזה בולשיט, הרי ספרי פסיכולוגיה לא יקנו הבנה פסיכולוגית של בני אדם, גם לא שמוש במונחים מקצועיים מתחום הפסיכולוגיה.  מה שכן ייתן זה מגע קרוב עם בני אדם, וכדי להתקרב באמת צריך להפסיק להיות מכור לשפה ולדיבור.  נכון שהדיבור נותן אשליה של כוח ודיוק, אבל זו אשליה מוגבלת מאוד.   אני תוהה אם אפשר יהיה לגרום לקירבה, אם אפשר יהיה ליצור קירבה אמיתית של רגש ועומק פסיכולוגי נפשי או שאדם שרגיל למרחק בטוח לא יזוז מהמרחק שלו, לא ירצה ללמוד דרכים אחרות ללמוד ולספוג את המציאות.  נשאר אופטימית.