אז תכלס, מה הדבר הכי עמוק ואולי מפתיע שלמדתי אצל הרב?  שלא נכון לומר אלוהים קיים. כי זה פשוט לא נכון.  אי אפשר, מפני שהאל מצוי מעבר למושגי הקיימות שלנו. זה כמו שמי שנמצא בתוך תמונה ולא יכול לומר משהו על המסמר עליו תלויה התמונה.  יהיו הנימוקים אשר יהיו,  לומר שאלוהים קיים (או שאלוהים לא קיים) הן אמירות חסרות פשר.  ולכן לשאול שאלות של יש או אין זה לשאול את השאלות הלא נכונות. המהלך המחשבתי הזה מדבר אלי בצורה משכנעת, כך שפקסל האמונה ימשיך לזרוח על רקע האגנוסטיות שלי.  בלי המורה נבוכים של הרמב"ם, שנכתב כתגובה לעודף אמונה בתקופתו, הייתי מתקשה להתייחס למקורות ברצינות ולהפיק מהם איזו תועלת.  המורה נבוכים בנוי הרבה יותר אינטואיטיבית לאתאיסט מאשר לאדם דתי.  אבל, מי שמבין אותו לעומק, מי שהחשיבה שלו מספיק גבוהה כך שתוכל להכיל סתירות,  יכול להפיק מהספר הזה עולם ומלואו. ובדרך, לבנות חשיבה רציונאלית, מורכבת וביקורתית, לצד פיקסלים בלתי אמירים או פעולות לא רציונאליות – כמו התפילה למשל. 

 

חבל

 

מרגישה צער על כך שכתיבה איננה עוד חלק מהחיים שלי.  זה היה במובנים מסויימים עונש שגזרתי על עצמי, בגלל מה שקרה עם ההוא.  חבל לי, כי הסוגה שאני רוצה לכתוב בה היא מד"ב וזה בהחלט תחום מעניין שיש מלא מה לעשות בו. אני לא מתכוונת לכתיבה מהסוג של רוג'ר זילאזני או אורסון סקוט קארד, למרות שמאוד אהבתי את סדרת "אמבר" ואת "המשחק של  אנדר".  רציתי לעשות משהו אחר בתכלית. אבל חשה דחייה מכל זה, עצב קשה מנשוא, תחושות של אי אמון בעצמי. וזאת על אף ששני אנשים מן התחום, בעצם אפילו שלושה, הביעו את אמונם בי ובמה שאני רוצה לעשות.    העניין הוא שאני טוטאלית. כמה שנסיתי להאבק בנטייה שלי לטוטאליות, לא הולך. כמו שאני לא מסוגלת להיות עם אדם שאני לא באמת אוהבת ורוצה, כך קשה לי להביא את עצמי לכתוב ספר כשאני לא עד הסוף שלמה בכשרון שלי ככותבת.  פעמים רבות אנשים מרגישים במד"ב, יותר מסוגות אחרות, שהרעיונות חזקים מהכתיבה. אני מאמינה שכתיבה צריכה גם להביא את הדמויות ממקום פסיכולוגי שלם ומאתגר.  וכדי להגיע לכזו שלמות (מהסוג שהציג ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד" לדוגמא) צריך שעות ואולי שנים של עבודה.   ואין לי את הזמן הזה כי ביומיום אני רחוקה מכל התחומים האלה של מדעי הרוח. והעתיד מהיר, מתחלף במהירות,  ולכן העתיד של עוד חמש שנים איננו העתיד של עוד שנתיים.  ואני רוצה לעסוק בעתיד של עוד עשור  בכלל, אוף זה מסובך.   מעל לכל מרגישה שהכתיבה שמדברת אלי היא כתיבה אטומה לאנושי, ואילו מה שיוצא לי הוא סגנון יותר מיימי,  כאילו לא רחוק מהאנושי אלא להיפך. וזה מעצבן אותי מכל מיני סיבות.  אני לא מכירה אנשים שמנהלים מאבק יומיומי בעצמם, שמחד רוצים לכתוב ויש להם כבר רעיון ממש טוב, ומאידך לא מסוגלים כי לא שלמים עם הכתיבה שלהם ולא מספיק מאמינים במה שכן יש.  אני מרגישה החמצה עצומה, חיה את החיים בהחמצה עצומה. כבר יכולתי להתחיל לכתוב את הספר הזה לפני שנה, אבל כל פעם שזה קורה אני מרגישה סלידה קשה מעצמי וממי שאני.  אם הייתי בחור אולי הייתי פשוט זורמת וכותבת את זה כבר.  מרגישה סלידה עצומה מהמון חלקים ממי ומה שאני כאדם, כאישה.  מרגישה פשוט את היותי מיותרת בעולם. אני חושבת שזה גם תוצאת לוואי לכך שאינני כותבת.  אדם שיוצר, יצירתי, הוא גם אדם עם כוחות הרס והרסנות. ברגע שמשאירים הכל קרוב אליך במקום לכתוב את זה, להשתחרר, גם ההרס נשאר קרוב. כל ההרס הפנימי של השנים האחרונות הוא גם תוצאה של הבחירה שלי לשתוק. יום יום אני חיה שוב את הדברים הכי קשים שקרו לי,  אמנם מתנהלת בעבודה ולימודים וכו, יוצאת עם חברים, אפילו מנהלת קשרים, אבל בפנים הקשר עם עצמי הופך אט אט לסלידה.  

ייתכן

 

אט אט מתחילה להבין: ייתכן שיימצא בן הזוג הנכון והאהוב, אולי אף אנשא, אבל ייתכן שלא אזכה להיות אם.  אני יודעת שלא יכולה מבחינה נשמתית להיות עם אדם שלא רוצה. יכולה להתפשר עד רמה כלשהי, יכולה לוותר אולי (תוך כדי קושי) על אהבה מסדר גודל שהרגשתי ל-א' ולהוא, לא להיות עם אדם שלא באמת רוצה, נמשכת, מסוקרנת וכו. אין לדעת מה ילד יום, אין לי מושג מה יהיה.  אני רוצה לקוות ולהאמין שאמשיך לחפש בנזוג טוב שניתן יהיה לבנות אתו מערכת יחסים ארוכה ואוהבת, הדדית, אבל אט אט לקבל את זה שאולי לא אזכה למתנה האולטימטיבית -האמהות.  אני יודעת מה שאחרים אולי לאכבת להורים גרושים:  ילד צריך משפחה חמה טובה ובנאלית כמו סדרה טלוויזיה אמריקאית.  זה מה שאני רציתי וזה מה שהייתי רוצה שיהיה לילדיי.  תודות לכך שהורי אנשים הגונים וטובים,  אני ואמי התגוררנו סמוך מאוד להוריה בעיר קטנה, שהיו סבא וסבתא מושלמים ומקסימים (עד שהלכו לעולמם כשהייתי בערך בת 10, 11) והייתה לי ילדות טובה מאוד. אחרי כן, בנעוריי, כשעברנו לעיר הגדולה עם אמי ובן זוגה, על אף שלא היה קל בבית, זכיתי ליסודות יציבים וטובים. הייתי תלמידה מצטיינת בתיכון, אמי רשמה  אותי לכל החוגים שרציתי, ותמיד אבי ואני היינו מדברים שעות על מדע והסטוריה וכו. בגדול חוויתי נעורים טובים. למרות זה ברור לי איך צריכה להראות משפחה טובה ותקנית, ברור לי איך אני רוצה שילדיי יגדלו, וברור לי גם איך אני לא רוצה. אני משלימה אט אט עם מהלך החיים, לטוב ולרע.  מתפללת לאל שיעשה את הטוב בעיניו, שידאג וישמור ולא ישכח אותי. שייתן לי מתנות ואהבה, ויקבל את תפילותיי אליו.   

 

בן הרב

היינו שבעה על הגג המואר . ארבעה
בחורים ושלוש בחורות, שטותניקים, קלפים נופלים מהידיים וכל זה. מולנו עוגות, קצפת
פרווה ודובדבנים וכריות.  אני בבגדים ארוכים, ישבתי מול אחד שנראה כמו שוליית
קוסם, ג'ור מחפיסת קלפים. במכנסיים משובצים וחולצה סגולה, עיניים כחולות, מגחך על כולם. כן הוא דיבר שטויות
וזלזלתי בו בתגובה. פתאום הבנתי שהוא מוכר לי מפעם, התברר שהברזנו מאותו קורס באונ',
 זלזלתי אפילו יותר.  הוא ניסה להצחיק והצליח, ואני כעסתי על ההצלחה,
חשתי עצבנות גרוי מעיק,  כמו נקודה בגב שהיד לא מגיעה אליה. אז עלתה פרשת השבוע ואמרתי, יש הרצאה של איזה רב ידוע, אמרתי חלש ובחור אחר ענה  בלחישה, הוא הבן שלו, הביט אל הג'וקר.  מה? הבן שלו על אמת, חזר ואמר.
 ועלו לי שתי תחושות בו זמניות  – לא לייחס למידע החדש חשיבות  – לראות אותו
כמו הנסיך מחפיסת הקלפים.  ופתאום זה קרה, ולא ידעתי מה לעשות, לפני רגע
זלזלתי כל כך. נזכרתי שראיתי הרצאה של אביו במחשב, באחד הלילות בדירה הקודמת,
 והוא הזכיר חתול. יכולתי לדמיין את החתול הזה כרוך לו עכשיו ,  יש
גברים כאלה שמתאים להם חתול.  לידו ראיתי מקראה, ושאלתי מה זה, ואמר שזה ספר של וויניקוט.  אמרתי לו שאני קוראת את כתבי פרויד עכשיו, נשמעתי די נורא. הוא שילב רגליים והסתכלתי על הגוף, הסתכלתי חזק וכבר לא יכולתי.
 לא זוכרת מה היה, הם המשיכו לדבר שטויות וגם אני נסחפת, מישהו מוציא
קערה עם פיצוחים, מישהו מרסס קצפת לתוך פה של מישהי נוספת. השעות עוברות ואיכשהו מגיע הסוף, הוא מתארגן על החפצים, וכבר נכון לצאת, אני בדלת ונוצרת שיחה. עשיתי
את עצמי כאילו לא יודעת, וסיפר שעזב את הדת, שאביו רב.  במבט מתפלא שאלתי,  למשפחה לא אכפת? או נכון, אמרתי, שאמונה נוצרת ממגע
באמיתות חזקות, והרי הגיע משם, והנה עזב…? והוא הביט בעיניים כחולות ולא אמר כלום. הוא שאל רק כמה אני חושבת שהוא, כמה הייתי נותנת. ואמרתי, והתברר
 שהרבה יותר. ומיד ידעתי שאותו אני רוצה.   הרגשתי בגוף וידעתי שרוצה. והבנתי את
העומק בשטחיות, כמה היא מוחלטת. אחרי כן הוא עזב את הדירה וחברה אמרה לי שנדמה לה שניסה להתחיל אתי. בטלתי אותה, אמרתי, אני ממש לא בעניין. וזהו,
אספתי הכל ויצאתי.  מה שהיה היה. 

 

כזבים

 

אני זוכרת שרק התחלתי להכיר את בוב דילן, שקראתי את ה"כרוניקות", איך המילים שלו ניתצו אותי.   כל מילה הייתה כתובת וחשבתי שאם אלך לכל המקומות, משהו מדהים יקרה.  איך הלב מיהר בלילות שישבתי בחדר הירושלמי וקראתי, איך קיוויתי שנתקלתי באמן מספיק טוטאלי שיסיט אותי ממה שקרה. איך רציתי להיות בדיוק האדם הזה עד שכעסתי ממש על שאני אני.  והתחושה הזו, שנצתת בלב כל מי שצורך את  המוסיקה, כלומר את המילים, את המילים שלו לעצמו, התחושה כזו מנוולת ובוגדנית שאני לא מוכנה להקשיב לחלילן מהמלין הזה. לקח לי כמה שנים להבין שזה, הראש של דילן, לא מקום לאנשים אחרים. הוא רוצה להשתמש בהתלהבות של אנשים, בהבנה שלהם, כדי להבין ולהלהיב את עצמו – ואז, להיות חופשי . מדובר במשחק סכום אפס.  אט אט השירים שלו אבדו את התחושה המסנוורת של המשורר שרץ על הזמן.    היום אני מכבדת את היוצר הזה, לדיסקים יש מקום בקופסא בארון, אבל הוא כבר לא מתנגן אצלי. וכבר לא הזמר האהוב עלי. לא בגלל משהו שעשה מוסיקלית -מוסיקלית לכל יוצר החירות המלאה – זו הפרסונה שמשתקפת מבעד למילים ולשירים. האטימות משקפת אדם לא מוסרי. ולו היה אמן פחות גדול, לו היה פחות מפוצץ רוחניות וכשרון, זה גם היה שולי. 

אבל בגלל שהוא הוא,  הגובה העוצר נשימה, אדם שקבל כאלה מתנות חייב לדרוש מעצמו יותר, לפעול לא רק על צו החשק הרגעי שלו.  זהו החשק של הנער, אבל אדם מתבגר מנעוריו.   ואותו רצון שמתעורר בלב אוהביו, הרצון שיראה אותם, באופן שאמנים אחרים (כמו ליאונרד כהן או בונו או אפילו קורט קוביין) רואים, לא רואה במובן של מפגש ממשי אלא ברמת היחסים בין היוצר למאזין,  הרצון הזה נכזב אצל מי שמחפש בדילן מה שאיננו – אהבה, כנות ורצון.  

 

 

שקיקה שקטה

 

לכל אחד יש פנטזיות מודחקות וגם אני בן אדם.  מודה, תשוקתי להוביטים ממזלות אויר (לרוב תאומים או דלי) בעלי מראה חלוש וחיוור, רזים, עם כשרון מילולי פנומנלי, רצוי מחוננים.  אה כן, ומרושעים מעט, שיודעים לשלוט באנשים דרך הדיבור… הסוג הזה פשוט קורע אותי לגזרים. אני לא מבינה למה, אבל גבר חתיך או בטוח,  מעל 1.75 תמיד פחות עשה לי את זה, ואילו מן הוביט או טרול או משהו…כל כך כל כך – וזה כואב…  אני תוהה מה הדבר אומר. מביך לפעמים לגלות למה את נמשכת, העובדה שהגבריות הזו לא בקונצנזוס, או שבנות רוצות חתיכים גבוהים שזופים , החברות שלי מעבירות בחורים חתיכים מולי באייפון שלהן, ואותי זה פשוט לא, זה לא מפעיל.  אני כל כך אוהבת גבריות מעורפלת, מראה גבר פרנואידי לייט, עדין, מהיר שחומק ממשהו, אולי ממחשבותיו שלו. התחושה של היות רדוף, מהיר, נוגעת בנפשי בצורה בלתי אמירה כמעט.  התשוקות המיניות האמיתיות שלנו, לא אלו שאני מספרים לעצמנו, הן מפתח מאסטר להכרת עצמנו. 

 

 

מה למשל מעצבן? בין היתר, מה שקרה השבוע בשיעור הוא דוגמא.  הרב הזכיר, כשלמדנו את אחת המשניות, דברים של הרב קוק על ההבדל בין משוואות לטקסט.  הוא אמר שהטקסט הוא דיבור והוא בטוי לרצון וכשטקסט נפגש בקורא יש התחדשות, כי הוא פונקציה של הקורא. ואילו המשוואה מייצגת חוכמה וכל אדם שפוגש בה פוגש באותה חוכמה.  יכול להיות כמובן שאדם לא יבין את המשוואה אבל אם הוא מבין, הוא וכל אחד אחר יבין אותו דבר.  ומה הקטע המעצבן? שאני כתבתי בדיוק אותם דברים כאן,  כבר בגיל 22 או 23 בערך. הייתי קצת בהלם ואמרתי לרב והוא צחק ושאל אותי אם אני מבסוטה, אמרתי שכן. ואז מישהי אמרה לי, זכית.  אבל במה זכיתי?  כי זו רק דוגמא אחת וזה קרה לי באמת המון פעמים, רעיונות ו/או פסקאות שלמות שנסחתי בגילאים מוקדמים יחסית, שמחה על המקוריות או הברק שלי, ואחרי כן אני מגלה שאנשים גדולים מאוד (הרב קוק או רילקה או קירקגור ועוד) נסחו או חשבו ממש אותו דבר. לא על יד, אותו דבר.  זו תחושה מביכה מאוד, מצד אחד של ערך עצמי רב, מצד שני באסה שאני לא מצליחה או לא ממש יודעת להפוך את עצמי למותג כמו כל האנשים האלה.  בסופו של דבר אם אתה מוכשר וחריג אבל לא הצלחת למנף את הכשרון שלך למותג, למתג את עצמך, מה זה שווה?   וזה מתחבר לפגישה שהייתה לי השבוע עם אישה ידועה אחת מתחום כלשהו במדעי הרוח דווקא. היא אמרה לי שמוכנה לעזור אם אצטרך . לפני חצי שנה נפגשתי עם אדם ממש ידוע באותו תחום, למעשה הכי ידוע,  והוא התרשם והיה מוכן לפגוש אותי שוב.  לא דברתי אתו מאז.  אני חושבת שזה נובע מחרדה אבל גם מתחושות סותרות באשר לרצון שלי למתג את מי ומה שאני, בהביני באיזו תקופה אני חיה.   יש לי בעיה עקרונית מאוד בנושא הנראות שלי, בנושא האגו וההערכה עצמית.  אני פשוט לא בטוחה מה לעשות.

 

אדישקט

 

מהימים האלה שמתחשק לי להיות לא קיימת – אבל לא בקטע רע, אפשר לומר כזה משפט לא בקטע רע?  בקטע של אגו כנראה, כי להיות 'לא קיים' זה נאמר על אלוהים. אולי התחלתי לקנא באלוהים – זו סוג של התקדמות, למצוא את עצמי במשפטים שניטשה מתריס בספריו.  זה אומר שיש לי  "עין רעה", אותו מונח מפחיד ששמעתי אצל הרב,  אנשים בעלי אגו מוגזם שרוצים יותר משמגיע להם (דוגמאות: ישו וניטשה).  

לפני יומיים אמרתי לידיד בטלפון שאני מגדירה את עצמי אגנוסטית עם פיקסל אמונה.  ואז הוא אמר שאמונה דתית זו סוג של פגיעה מוחית – אולי הצדק אתו.  אז התחלתי לחשוב שאותו פיקסל, מה שלא אומר, צופן בתוכו המון כעס. אני חושבת שאגו בצורתו המוגזמת הופך לכעס וכעס יכול להוביל לאמונה.   אדם כועס כשמבין את הפער בין המצוי לרצוי, פער שהוא סוג של גיהינום עלי אדמות.  אדם סובל בעולם מפני שהוא רואה ומרגיש יותר משהוא מסוגל להבין, יותר משהוא מסוגל לשייך לעצמו ולשנות. הוא רואה את העולם הרחב, אדיש ושקט, ומתמלא כעס. אל מי הכעס הזה מופנה? גבר כועס על כל הנשים שלא יוכל לשכב אתן, מופנה למילים ומעשים. אצל אישה הוא מופנה פנימה, פעמים רבות בדומייה, בהרכנת ראש ובקניית נעליים.  בכל מקרה הקשר בין אמונה לכעס ברור לי עכשיו יותר.  וכמו תמיד, אין עם מי לדבר. החיים הם פחות או יותר שקר אבל ככה, בדיוק, אנחנו רוצים אותם. 

 

שחרור קיטור

 

אני הולכת להגיד משהו די שטחי, שלא ממש קל להודות בו:  קשה, כמעט בלתי אפשרי עבורי, להתאהב בגבר שהאיי קיו שלו נמוך משלי. פעם דווקא לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות (יותר שמתי דגש על מה הבנאדם עושה עם עצמו מקצועית ערכית וכו) אבל בחינה סטטיסטית מראה ששני הגברים שאהבתי היו מבריקים (מבחינת קנה מידה של איי קיו/פסיכומטרי) , רב תחומיים ושאפתנים. מבריקים ברמה של ה 1% הכי גבוה באוכלוסייה.  אבל מה לעשות, אנשים שנמצאים באחוזון הזה הם, וובכן,  אחוז מהאוכלוסיה? ובנוסף צריכות עוד תכונות ונסיבות להתמלא כך שתווצר התאמה. לא משנה כרגע מה הנתונים האובייקטיבים שלי, הם גבוהים ושייכים לאזור 2 או 2.5 האחוזים הגבוהים באוכלוסיה  (כלומר לא כמו שני הגברים שציינתי, אבל עדיין), סטטיסטית קשה לי מאוד עם גברים שלא נמצאים ברמה האובייקטיבית שלי – או מעליה. מביך לכמת משהו יפה וענוג כמו אהבה וחברות למספרים עלובים, אבל אין מכך שזה המדד היחיד שבאמת מנבא משיכה ועניין שלי בגבר, יותר ממראה כסף וכל דבר אחר… קראתי איפשהו שמספר הנשים שנמצאות באחוזונים הספציפים שלי, משום מה, נמוך ביחס לגברים. זה אכן מוזר, אבל רק מחזק את הקושי כי גברים בניגוד לנשים לא זקוקים דווקא לאישה חכמה.  לעובדת סוציאלית אין בעיה לצאת ולהתחתן עם פיסיקאי, אבל לפיסיקאית יש בעיה להתחתן עם עובד סוציאלי. לא בגלל הסטאטוס או משהו כזה דווקא,  אלא בגלל הנתונים האינטלקטואליים של אלו לעומת אלו.  חוץ מזה, ברגע שהנתונים שלך גבוהים גם מדד ההצלחה והמתחרים שלך משתנה: בנאדם ממוצע יותר מבחינת תכונות ונתונים, התחרות שלו תהיה מול אנשים כמותו או מעט מעליו. אדם באחוזונים הגבוהים, מתחרה באנשים נורא חכמים ואולי מתוסכל אף יותר כי כשעולים עולה גם התאווה להצליח ולהביס את היתר.  בקצור, הספור הזה רק מבאס ומתסכל.  בשנתיים האחרונות נהלתי קשרים עם כמה בחורים, החלטתי להיות עיוורת לנתונים האובייקטיביים. אבל רק כשאני נעצרת לבדוק אני קולטת ש, מה לעשות, גבר שפחות ממני בכך וכך מבחינת האיי קיו, לא כ"כ הצלחתי להתחבר אליו רגשית.  אני פשוט מרגישה שמייסר לכופף את עצמי בשביל להתאים לגבר לצדי במקום שלהיפך, אני אצטרך להתאמץ ובכך להוציא מתוכי יותר: אינטלקטואלית, רוחנית וואטאבר.  יש לזה גם הצדקה כלשהי, כי נשים באופן לא מודע משתדלות לדחוף את האוכלוסיה קדימה מבחינת כישורים, בפאזת העתיד, ולכן מסננות יותר חזק מגברים שדואגים בעיקר להווה שלהם. זה לא שלא טוב לי עם הבנזוג, טוב וכיף ונעים. אבל קשה נפשית להקשר לגבר שאני לא עד הסוף מקבלת את הסמכות שלו, ומקור הסמכות עבור בחורה אינטליגנטית היא, מה לעשות, אינטלקטואלית. וודאי שגם רוחנית ונפשית אבל ראשית כל אינטלקטואלית. במקום שהנתונים שלי יהיו מתנה הם, למעשה, עול.  

 

minority reading report

 

כרגע קוראת: 

# יוליסס, ג'יימס ג'ויס כרך א.  בתרגום יעל רנן.  בינתיים: מוזר מעניין וזורם

# כתבי זיגמונד פרויד חלק 5, פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, עתידה של אשליה. ועוד שני מאמרים עם שמות ארוכים.   אני יותר אוהבת את הכרך הזה מאחרים כי דווקא בענייני מין ומיניות פרויד פחות מעניין לי. או שהחדושים שלו הוטמעו בתרבות, או שהמקורות היהודיים פשוט יותר מעניניים ומקוריים בכל הנוגע לנושאים האלו. אני נוטה לחשוב כך.  

# ליקוטי מוהר"ו, רב נחמן מברסלב.  לומדת בתיווך הרצאות של הרב שלי.  סתם לדוגמא, הבנאדם הזה כבר בשנת 1800 אפיין בדיוק מבהיל את הקשר בין אהבה ליראה בין גברים לנשים.  מעניין אם פרויד הכיר אותו?

# Room, Emma Donoghue  רומן אמריקאי שיצא בשנת 2011 בערך.  מתאר בגוף ראשון ילד שחי עם אמו בחדר, ואט אט מתברר כי אמו נחטפה.  מתכתב עם כמה פרשיות די מזעזעות שצצו בחדשות בארה"ב על תופעה של פשעי מין.  

# קטלוג איקיאה למדפיות וספריות.  בינתיים מענין, תמונות צבעוניות מאוד